מבצר ארעבוני

מהמאה השלישית לפנה”ס בארמניה החלה להתפתח התרבות ההלניסטית. המדינה הארמנית הייתה עוצמתית  ביותר בתקופת שלטונו של  מלך טיגרן השני הגדול (בשנים 95-55 לפנה”ס), כאשר גבולותיה של המדינה  התפרסו מהים הכספי עד  הים התיכון. בניית ערים באותה התקופה התפתחה באופן מיוחד. לדברי היסטוריונים, בתקופה זו בארמניה נבנו יותר מ-200 ערים, ביניהן: ארמביר , ירוואנדאשאט , ארטאשאט , טיגראנאקרט. לדברי היסטוריונים הוותיקים , הבחירה של המיקומה של עיר בירה  החדשה –  – נעשתה על ידי הגנרל הקרפגני בשם “חניבעל”, שמצא מחסה בארמניה והופקד ע”י  מלך “ארטאשס”  (ששלט בשנים 189-160 לפנה”ס) לפקח על  בניית העיר.האדריכלות  של ארמניה ההלניסטית מוצגת במבצר גארני  עם מגדלים מחוזקים, קירות מסיביים (מהמאה השלישית לפנה”ס), מקדש אלילי (מהמאה ראשון לספירה), ארמון ובית רחצה (מהמאה השלישית לספירה). מקדש ה”שמש”, שנבנה בשנת 77   על ידי מלך  תרדאט הראשון , נשמר לחלוטין עד המאה ה-17 ונהרס על ידי רעידת אדמה חזקה  ב- 1679. בשנים 1968-1975 שוחזר המקדש, כאשר יותר  מ-90% מאבנים נשמרו . המקדש  כולל  קולונדה היקפית  עם ראשי עמודים      מהסדר האיוני.קירות המקדש נבנו בבנייה יבשה עשויים  מלוחות בזלת גדולים בניסור חלק. מקדש “גארני” שונה ממקדשים מערביים דומים בחלק ממאפייניו. התכונות החשובות ביותר של המקדש: בנייתו מבזלת, תמיכתו של  החלל המרכזי עם קשתות אבן, כמו גם את העושר והמגוון של קישוטים בסגנונות בלתי חוזרים, אשר מהווה  סימן ברור של אדריכלות ארמנית בימי הביניים.ההשתתפות  של בעלי מקצוע מקומיים בעבודות אבן  ופיסול נבחנת  בבירור, בנוכחות קישוטים צמחיים (ענבים, רימונים, עלי אגוז) מבוצעים באופן פלסטי,  האופייניים לאמנות דקורטיבית ארמנית.הודות לוחות הפסיפס שנשמרו, מבנה האמבט של “גארני” מהווה ערך אמנותי. הקישוטים  העיקריים של הפסיפס, המורכבים מאבנים טבעיות מקומיות ב-15  גוונים המבוססות על מהמיתולוגיה היוונית. למעלה, לאורך כל סדרת הפסיפס, מופיע כיתוב: עבדו בלי לקבל כלום

ההכרה של הנצרות כדת רשמית בארמניה בשנת 301 , הינו השלב החשוב ביותר בהיסטוריה של התרבות הארמנית ובמיוחד בתחום האדריכלי.  באותה התקופה , תהליך מיסוד הדת החדשה התלכד עם תהליך שדרוג כלי עבודה בתחום הבניה.  הבניה החדשה קיבלה ביטוי  במעבר  מן הבניה היבשה שהייתה בשימוש  בתקופת קדם   לבנייה באמצעות תמיסת בטון  כחלק מקשר בין  האבנים . יכולת זו הביאה לתכנון מבנים     מקומרים,  עם כיפות וצורות אדריכליות חדשות, אשר קבעו באופן מסוים את המראה של  ארמניה בתקופה הנוצרית המוקדמת.ארמניה כמדינה ראשונה  שאימצה את  הנצרות כדת רשמית , נאלצה לפתח סוגי כנסיות בכוחות עצמה.  כבר במאה הרביעית  ניתן להבחין בבירור את הקו העיקרי  האדריכלי בתכנון כנסיות.    במקביל להקמת כנסיות  עם חללים גדולים, אדריכלים ארמנים גם מתכננים  כנסיות כיפה עם סידורים ציריים.  אנדרטת הכיפה העתיקה ביותר שנשמרה עד ימינו  היא קתדרלה הראשית  באצ’מיאדזין , שנבנתה בשנים 301-303 על ידי מלך  טרדאת  השלישי (בשנים 287-330) וגריגור הקדוש.  במהלך ההיסטוריה בת מאות השנים, מבנה מקורי זה  שופץ ושוחזר  מספר רב של פעמים  ובאופן יסודי בשנת 484, כאשר קיבל  את  המראה  הנוכחי  בצורת  צלב   עם קצוות  שווים,  כולל  כיפה על ארבעה עמודים.  סגנון  זה של בניית כנסיות , חוזר על עצמו בקתדרלה של   תיאודורוס  הקדוש (בשנים 624-631 ) בבאגראן, ומאוחר יותר  מחוץ  לגבולות ארמניה,  עם הפצתו  לאירופה דרך ויזנטיה ושימש  כאב טיפוס לבניית כנסיות של המנזרים היוונים  בהר אטוס (במאה 11-10 ),   הקתדרלה הצרפתית   ג’רמיינה  דה פרה (במאה 10) , סן-סאטירו האיטלקית  (במאה 9 ) במילאנו