מוסיקה
תולדות המוזיקה הארמנית
מאפיינים כללים של היצירות המוזיקליות
המוזיקה הארמנית העתיקה וזו מימי הביניים (הן העממית והן המקצועית) היא בעלת מרקם חד-קולי (מונודי), אך לצד זה כוללת יסודות רב-קולייים: קול מתמשך וסוגים פשוטים של שירה אנטיפונית (שירה מקהלתית עם שני קולות מתחלפים).החד-קוליות (מונודיה) הארמנית היא בעלת מערכת נרחבת של מודוסים דיאטוניים (מודוסים שאינם אוקטביים, בעלי טוניקה ממוקמת באמצע, עם דרגות תמיכה משתנות ושימוש באלטרציות שונות). כמו כן, היא בעלת קצביות עשירה – ערבוב קצב הוא תופעה נפוצה.כל צורותיה של המוזיקה העתיקה מבוססות על שימוש רחב בטכניקות פיתוח שונות של המוטיבים המוזיקליים – החל משירי איכרים פשוטים, דרך פזמונאים-מוזיקאים (הנקראים “גוסאנים”, שהיו מתפרנסים משירתם, לעיתים כמוזיקאים נוודים), וכלה בשירה דתית-כנסייתית.המונודיה הארמנית היא שקולה מבחינת אינטונציה ומתאפיינת באיפוק
המוזיקה העתיקה והביניים בהקשר היסטורי
המוזיקה הארמנית, המונודית, מחושבת על כ-3000 שנים. היא נבדלה ופתחה אופן ייחודי באופן חבר עם התרבויות שונות מהמזרח התיכון ומאסיה הקטנה (התיתית, האשורית-ארמית), וגם שקלה את התרבות המתקדמת של אורארטו. בעקבות קבלת הנצרות בשנת 301, הוצבעו בסיסותיה של מוסיקת הכנסייה הנוצרית
המוזיקה הארמנית פיתחה מאפיינים עצמאיים, תוך שהוא מצטלבת עם חלק מתרבויות העמים העתיקים של אסיה הקטנה (הנקראת גם אנטוליה – החלק האסייתי של טורקיה של ימינו) ודרום-מערב אסיה, מטמיעה את תרבות האוררטו המתקדמת לזמנה.בתקופת יסוד מדינה חד-שפתית מבוססת עבדים, התגבש הסגנון החד-קולי (מונודי) ומערכת כלי הביטוי של המוזיקה הארמנית. בתקופה זו התגבשו ענפיה העיקריים: מוזיקה איכרים, מוזיקת הגוסאנים (אותם פזמונאים-מוזיקאים עצמאיים-עממיים), ומוזיקת פולחן (שהיה אז פגאני). בעקבות החלת הנצרות באופן רשמי-מדיני בשנת 301 הונחו גם יסודות המוזיקה הכנסייתית.המוזיקה הארמנית הגיעה להצלחה משמעותית בתקופת הפאודליזם המפותח (במאות ה-10 עד ה-13), לאחר גירוש כובשים ושיקום העצמאות המדינית
מוזיקה עממית. ז'אנרים
יסוד המוזיקה הארמנית הוא שיר הכפר, הכולל בתוכו מגוון רחב של ז'אנרים. מרכז גדול תופסים שירי עבודה, ובכללם שירי עבודה שטחית: שירי חרישה, דיכה, שירי קורבן (מהמילה "ערבה"), עם טקסטים ומנגינות אימפרוביזציה. מנגינות שירי החורשים (חורש הוא שיר החרוש) מורכבות, רסיטטטיביות, אפיוניות, בעוד שירי הדיכה והקורבן הם מאלה שמתקשרים בקנטילניזם, והם בעלי טבע לירי
חלק משמעותי במוזקה תופסים שירי-עבודה, וביניהם שירי האיכרים: חריש, דיש (עיבוד החיטה), נהיגה ב”ארבה” (עגלה דו-גלגלית הנפוצה באיזור).שירים על חייו הקשים של עובד האדמה קרובים בסגנונם לשירי ה”פנדוחים” – נוודים שהלכו למקומות רחוקים בחיפושם אחר פרנסה. מקום חשוב בפולקלור המוזיקלי של העובדים הפשוטים תופס שילוב של שיר וריקוד (השירים מבוצעים תוך ריקוד סולו). כמו כן, ישנם הרבה שירי אהבה-ליריים. ובנוסף לאלה, ישנם שירים בנושאי חיי היומיום, שירים סאטיריים, היתוליים, שירי ישיבה-סביב-השולחן, שירי סטודנטים.המוזיקה של הגוסאנים (הפזמונאים-המוזיקאיים העצמאיים) קשורה הדוקות לפולקלור של האיכרים, אך יש לה סגנון משלה. בימי קדם, הגוסאנים התחלקו לכותבים-מחברים, מספרי סיפורים, מוזיקאים, רקדנים, שחקנים וכדומה. צורת השירה האהובה על הגוסאנים של ימי הביניים היתה ה”איירן”.בסוף המאה ה-17 התפתחה באופן פעיל האמנות ה”אגושית” הארמנית. ה”אגושים” יצרו עבור שירתם מנגינות מקוריות, הם ירשו מסורת זו ממחברי ה”תאגים” של ימי הביניים (“תאג” הוא צורת שירה חד-קולית דתית ארמנית של ימי הביניים).נעימות האגושים נמסרו בעל פה ורק בחציה השני של המאה ה-19 הועלו על הכתב בתווים. אמנות האגושים היא אישית, לכל אחד ניתן למצוא מאפייני אינטונציה ממקורות שונים, אך בד בבד ישנם מאפיינים דומים אמנות האגושים בכללותם. מנגינות שיריהם יותר פתוחות מבחינה רגשית לעומת אלה של האיכרים ומנגינות העם העירוניים, יותר גמישים מבחינת הקצב והצורה
התפתחות מוסיקה מקצועית ארמנית
אמנות המוזיקה המקצועית בערמניה בתקופת הביניים שוכנה בתחום הכנסיה, אך חוותה השפעה חזקה של יצירתיות העם. לאחר המצאת הכתב החדש (סופי המאה ה-4 והתחילה של המאה ה-5) הועברה גם תורה בתחום המוזיקה, הלימוד כלל אורחות לימוד בתי ספר ייחודיים במנזרים, כולל תיאוריה מוסיקלית, כתיבה ושירה
אחרי המצאת הכתב החדש (סוף המאה ה-4 – תחילת המאה ה-5), בו זמן כהונת המורים בבתי ספר שבמנסטרים הועברה תיאוריה של מוסיקה, הלחנה ושיר. בין מורי המוסיקה ויוצרי שירי רוח במאהות ה-4 עד ה-7: מסרופ משדוץ, סאק פרטב, יואן מנדקוני ועוד.המוסיקה הרוחנית הארמנית השאירה על תקן האינטונציה של שיר החקלאי. השירים הרוחניים הראשונים נמצאים באופן כללי בפורמה קצרה, ברורה, הטקסטים והמנגינות שלהם פשוטים וכמעט בלתי מורכבים. להפך מן המזמורים, בהם משולט הקריאה הנשמעת, התכונה המרכזית שלהם היא הנגינה.במאה ה-5 התבצעה סדרתית של מיצוב הקוראות, במאה ה-7 ברסג’ חון קיבל את ספר השירים הראשון (צ’ונינתיר שארקנוץ), במאה ה-8 סטפנוס סונצ’י ביצע את מיצוב הקוראות השני, הכניס למוסיקה הכנסונית קנון. במאהות ה-8 עד ה-9 נבדלו שיטות הכתיבה הקולית והמוזיקלית – חזי.במאה ה-10 התעורר זרם חדש במוסיקה המונודית המקצועית – טגי (פסטורליות, דתיות ועולמיות שירותיות באופן לירי-הקשבתי, אפי או דרמטי) שורשי טגי בעבודות יצירתיות של האוכלוסיות החקלאיות והגוסאניות.במאה ה-11 החציון קיבל הכתיב המוזיקלי שיפור – “חזי מאנרוסומה” המאפשר רישום מדויק של המנגינה. לאותו זמן נחשבות כתבי השירים – ספרי מאנרוסומה (“חזגירק” – ספר החזות), המהווים בנוסף כלים הוראתיים מסוגם
מוזיקה מהמאה ה -19
בתחילת המאה ה-19, המלחין והתיאורטיקן המוזיקלי א. לימונג’יאן הציע לפרקטיקה סימון מוזיקלי ארמני חדש, באמצעותו הוקלטו יצירות מוסיקת רוחנית ופולקלורית. במחצית השנייה של המאה ה-19, תחת השפעת הרעיונות השחרוריים של רוסיה, עוררה הקרבה הלאומית והחברתית בארמניה תחושת מערער בחברה, וזיקת תרבות חדשה בספרות, בתיאטרון ובמוזיקה
התרבות המוסיקלית הארמנית חוזרת לחיים גם במרכזי גדולי קווקז ובטורקיה, בהן חיו כמות רבה של ארמנים. נוצרות עמותות מוסיקליות ארמניות שמטרתן חינוכית-מוסיקלית.תרמו לפיתוח התרבות המוסיקלית הארמנית במידה ניכרת מוסדות מובילים כמו: המכון הלזרבי במוסקבה (1815), בית הספר של נרססיאן בטביליסי (1824) והסמינר הגבורק באצמיאדזין (1874). לצד הפעילות של מלחינים עם לחנים עממיים, מתפתחים מוזיקאים ראשונים שסיימו תואר בקונסרבטוריון ברוסיה ובחו”ל, נוצרים אנסמבלים של כלים מוזיקליים שונים ותזמורות סימפוניות קטנות.בשנת 1868 נכתבה האופרה הארמנית הראשונה “ארשק השני” של טיגרן צ’וחג’יאן (ונבואה במלואה בשנת 1945, ירבאן) על סיפור היסטורי-פטריוטי.קומיטאס יוצר דוגמאות קלאסיות של מוזיקה קולית ארמנית בעזרת עיבוד מקורות העם. ביצירתו, ברמת הטכניקה הקומפוזיטורית העכשווית שלו, נפתרת משימה עקרונית ביצירת סגנון מוזיקלי לאומי וייחודי; תוצאות פעילותו המוזיקלית-אתנוגרפית-מדעית-יצירתית עוקבות אחר הכיוונים של פיתוחה של מוזיקה ארמנית כולה.יצירותיו של אלכסנדר ספנדיארוב מציבות את בסיסה של מוזיקת הסימפוניה הקלאסית הלאומית והווקאלית-סימפונית. אופרה שמביאה לפנינה בתרבות המוסיקלית הארמנית נפתחה על ידי ארמן טיגרניאן בתוך הקרבה המוסיקלית של העם
מוסיקה המחצית הראשונה של המאה 20
תחילת המאה ה-20 הייתה תקופה פורה בפיתוחה של בית הספר הלאומי למלחינים בארמניה המזרחית, אך התברר כי זו הייתה תקופה פחות פורה במוזיקה בארמניה המערבית בעקבות רצח העם בידי הרשויות העות’מאניות
הארמנים הפליטים שהתיישבו ברחבי העולם פיתחו שם את תרבותם הלאומית.התפתחות חדשה של התרבות המוסיקלית הלאומית החלה לאחר הקמת השלטון הסובייטי בארמניה (1920). בשנת 1921, בידי יוזמתו של ר. א. מליקיאן, נפתח בארבעה־עשרני סטודיו מוסיקלי באר־ערבה ששודרג ב־1923 לקונסרבטוריון מוסיקה; לצד הכשרת מוזיקאים, שיחקה היא תפקיד מרכזי בהקניית התרבות המוסיקלית. ב־1925 הוקמה הרביעייה של סטודנטים ארמנים של הקונסרבטוריון המוסיקלי במוסקבה (לאחר מכן, רביעיית קומיטאס).בשנות ה־30 השקעה התוכן הסוציאליסטי התקרר במוסיקה הארמנית והתפשט ביתר תדירות, צמחו ז’אנרים חדשים. הדור החדש של מלחינים עולה לבמה, ובתוכם מייחס אראם איליץ’ חצ’טוריאן מקום מיוחד. הסימפוניה הראשונה שלו (1934), הקונצ’רטו לפסנתר ותזמורת (1936), הפואמה הסימפונית עם להקה (1938), הבלט “אושר” (1939), הקונצ’רטו לכינור ותזמורת (1940) יצאו כיצירות יוצאות דופן במוסיקת הברית הסובייטית והם דוגמאות ראשונות במוסיקת הארמנית לז’אנרים המקצועיים ביותר.מלחמת העולם השנייה 1941-1945 החזיקה את התוכן האזרחי, הגיבוי, הגיבוי במוסיקה הארמנית. הנושא של המולדת נמצא ביטוי גם ביצירות סימפוניות. בשנים האלו נכתבות סימפוניה מספר 2 של אראם איליץ’ חצ’טוריאן, סימפוניה מספר 1 של א. ל. סטפאניאן, הפואמה “ארמניה” של ג. א. אגיאזריאן, יצירות של ת. ג’. תר-מרטירוסיאן, מ. ס. מזמניאן ועוד, אופרות — “דוד־בק” של א. ט. טיגרניאן , “נאמוס” מאת ל.א חוג’ה-איינטוב, בלט “גאיין” מאת א.י. חצ’טוריאן
מוסיקה המחצית השנייה של המאה 20
בין המלחינים שקמו בשנות ה-50 וה-60 היו: אראם ג. ארוטוניאן, אראם ארוּטָיוניאן, אדוּאַרד מ. מירזויאן, אֶדְמוּנד א. אוֹגַנֵסְיָאן ועוד. נושא אחד מרכזי הפך להיות האבסורד על השלום. ישנה העשרה גדולה בז’אנרים ובצורות מוסיקליות, עדכון בשפת המוסיקה. ישנה גישה יוצרתית יותר לפולקלור, השימוש באינטונציות שטחות נגע בקטעי מוסיקה ארמנית עתיקים שטרם נגעו בהן. יש שימוש רחב יותר באמצעים הבעיתיים של המוסיקה העולמית המודרנית
אחת מהנושאים המרכזיים הוא האביבה על השלום. מתרחש העשרה של ז’אנרים וצורות, עידוד השפה המוזיקלית. נוצרת יותר גישה יצירתית לפולקלור, ומשמשות אפשרויות אוטונטיות יותר של המוסיקה הארמנית העתיקה. משמשים ברחבות יתר שימוש בכלי הביטוי של המוסיקה העולמית המודרנית.אירוע חשוב בחיי המוזיקה היה העירוניזציה של הבלט “ספרטקוס” של חצ’טוריאן (1956, אופרת לנינגרד ובלט אימ. קירוב).הז’אנרים של אופרטה וקומדיה מוזיקלית ממשיכים לפתח באופן אינטנסיבי. בז’אנר הוֹצָאָהָ לאור וסימפוניה מקבלות פופולריות “קנטטה על המולדת” (1948), “מסעת על העם הארמני” (1961) של ארוטיוניאן. יכולות גדולות הושגו בז’אנר הסימפוני והקאמרי: “האוברטורה החגיגית” של ארוטיוניאן, “לזריחת השמש” של יגיאזריאן, הקונצ’רטו לחצוצרת ותזמורת של ארוטיוניאן, “בלדה גיבורית” לפסנתר ותזמורת של בבדג’ניאן ועוד.ניתן לראות הפקות מסיביות ופופולריות במקביל כמו (אי. אס. איווזיאן, א. פ. דולוחאניאן, א. ג. ארוטיוניאן, א. א. בבדג’ניאן, א. א. בגדסריאן, א. ו. אג’מיאן, ק. א. אורבליאן, ח. מ. אבטיסיאן ועוד). מוסיקה לילדים נכתבת על ידי ס. ו. סמווליאן, י. א. גבורקיאן ועוד
מוזיקה מודרנית
לסוף המאה העשרים המהפכה הפוליטית השתנתה בצורה דרמטית לטובת המצב הפוליטי ברחבי העולם. הסכסוך בנגרונו קארבך התחיל, באותה העת ברית המועצות התפרקה וארמניה הפכה להיות רפובליקה עצמאית. כל זה לא יכל שלא לבלוט בתחום האמנות. הגורם המרכזי שהשפיע על פיתוח המוזיקה לאחר 1985 היה החלשה, ואז בהמשך הביטול המוחלט של המכון הסובייטי לצנזורה. תחת הצנזורה נפלו בעיקר: יצירות סימפוניות שבהן ניכר השפעה מערבית, מוזיקה “כבדה”, ושירים צבאי-פטריוטיים מתחילת המאה ה-20, כולל את אנדראניק
בעבר, תחת הצנזור התקבלו בעיקר: יצירות סימפוניות שבהן השפעת המערב הופכת יותר ניכרת, מוסיקת “כבדה”, שירים מלחמתיים-אזרחיים מתחילת המאה ה-20, כולל אלה שהוקדשו לאנדרניקו. וכמובן, הצנזור לא עבר על ביצועים פשוטים. ואז הכל הפך אפשרי
מוזיקה של התפוצות
מה מוזיקאים ארמנים ישנם בעולם? אי אפשר לספור. בכיוונים, סגנונות וז’אנרים שונים התבטא כשלהם יצירתם, זכו להכרה כללית. לא יהיה גזירה לומר ששמות של שארל אזנבור, שר ולהקת “סיסטם איף דאון” יהיו מוכרים למעשה בכל פינה של כדור הארץ להרבה מאוד אנשים
מוזיקה הקלאסית
הדף נמצא בפיתוח