התפתחות מוסיקה מקצועית ארמנית

אמנות המוזיקה המקצועית בערמניה בתקופת הביניים שוכנה בתחום הכנסיה, אך חוותה השפעה חזקה של יצירתיות העם. לאחר המצאת הכתב החדש (סופי המאה ה-4 והתחילה של המאה ה-5) הועברה גם תורה בתחום המוזיקה, הלימוד כלל אורחות לימוד בתי ספר ייחודיים במנזרים, כולל תיאוריה מוסיקלית, כתיבה ושירה. בקרב מורי המוסיקה ויוצרי השירים במאה ה-4 ועד המאה ה-7 היו: מסרופ משטוץ, סעק פרטב, יוחנן מנדקוני, קומיטאס אחדצי ואחרים. הצורות הראשוניות והפשוטות של המוזיקה המקצועית המונודית כללו מנגינות של תהילים, שהוריתו את מסורות המוזיקה של עבודת האלילים ופתחו את הדרך לצורות המורכבות יותר שפותחו בהמשך ונקראו “שארקנים”.מוסיקה הדתית הארמנית השאירה עד שיאה את המבנה האינטונציונלי של שיר החקלאי. השארקנים הראשונים ניכרים בפשטות הפורמלית שבהם, בבירור התוכן, המילים והמנגינות שם פשוטות וקצרות. בניגוד לפסולים, שבהם שולט הסגנון הרסיטטיבי, המאפיין הבסיסי של השארקנים הוא החזרת הניגון. עם הזמן, נוצרו שארקנים עם מושגים מורכבים, בבסיס האינטונציות והסולמות מתפתחים, עם ריתמיקה מורכבת (קיימת ריתמיקה חופשית-יצירתית). הזנבות שלהם – סטגים – הם שארקנים מרובי הנושאים, עם מספר רב של סולם-טונים והתעמותים קוליים.הופיעו שירים דתיים מקטנות, שירים גנדז ואבתיס, וסוגים אחרים של מוזיקה דתית מקטנות פרופסיונלית מונודית, כשלכל אחד מהם יש את מאפייניו הז’אנריים הפרטיים לפי הטקסט והמוזיקה. במאה ה-5 נעשתה הסדרת קודות, במאה ה-7 ברסג’ חון קיבל את האחריות לכתוב את הספר הראשון של תרקנים (“צ’ונינתיר שארקנוצ”). במאה ה-8 ברסג’ סונץ’י ביצע את הסדרה השנייה של קודות, והביא לתוך המוסיקה הכנסית את הקנון. במאות ה-8 וה-9 נמצאות כתבות מוסיקליות חזותיות וקריאות – הזיות. תאורטיקאים כמו דוד האלוץ (מאה ה-5), דוד קרקאן (מאה ה-6), סטפנוס סונץ’י ואחרים מדברים על נושאים קרדינליים של האסתטיקה המוסיקלית, פותחים את הלימוד על הצליל, על ההרמוניה ועוד.במאה העשירית צמחה בערמניה ענף מוסיקלי חדש במוזיקה המונודית המקצועית – הטאגי. טאגי הם יצירות שיר מרוכזות, רוחניות וגם חומריות, בטון לירי-התבוננותי, אפי או דרמטי. שורשי הטאגי מקרב היצירה הכפרית והעירונית. מנגינות הטאגי יחסית מסובכות, ובהרבה מקרים כפותם במהותם, הרבה דברים נתנו בעיקר למערך המוסיקלי שלהם את הפרספקטיבה המוסיקלית שאפשרה את התפתחות המנגינה באופן חופשי. בין מחברי הטאגי ניתן למצוא את המשוררים המימיים גריגור נרקסי (מאה ה-10), חכתור תרונסי (מאה ה-12) ועוד. במחצית השנייה של מאה ה-11 הופיעה מערכת משופרת של כתיבת תווים מוסיקליים “האזי מנרוסומה”, שהקנתה את היכולת לרשות תיאור מדויק של המנגינה. בזמן זה נכנסו לשימוש ספרים של אגרות – כתבי מנרוסומה (“חזגירק” – ספר של אגרות), שהיו גם מיני מדריכים מסוגו של ספרי לימוד. הסופר והמוזיקאי נרסס שנוראלי (מאה ה-12), כותב שירים, שארקנים, ויצירות ספרותיות חומריות, סיים את יצירת שארקנוץ ופטארג (פועלות). ההגות האסתטית-מוסיקלית קיבלה פיתוח ביצירותיהם של אובנס אימסטסר (יוחנן סרקאווג, מאובן ערזנקאצי (מאה ה-13) ועוד. מהמאה ה-14 שארקנים ויצירות דתיות נדחו לצד הטאגיות החומריות. בין יוצריה של ז’אנר זה – פטרוס קפאנצי (מאה ה-17-18) ובגדסר דפיר. במאה ה-18 האמנות של הטאגיות נמוגה בפריפריה של אמנות העשוג, התרבות המוזיקאלית של העושג