מנזר גגארד

מנזר גגארד הוא מנזר השוכן במעלה עמק הנהר אזאט בדרום מערבו של מחוז קוטאיק בארמניה, כ-30 ק”מ מזרחית לבירה ירוואן וכ-5 ק”מ צפונית-מזרחית לכפר גרני. המנזר שוכן בגובה של 1,750 מטר, בקצהו העליון של יובל משני של הנהר, ובחלקו הוא חצוב בסלע

הקהילה הנזירית בגגארד נוסדה לפי המסורת במאה ה-4 על ידי גרגוריוס המאיר (“גריגור לוסווריץ'”), במערה סמוך למעיין שנחשב לקדוש עוד לפני הגעת הנצרות לארמניה, ולכן כונה המקום “אייריוואנק”, היינו, “מנזר המערה”. משמעותו של השם הנוכחי שניתן למקום במאה ה-13, היא “מנזר הרומח”, וזה מתייחס להרומח הקדוש בו דקר החייל הרומי את ישו בעת צליבתו. לפי המסורת המקומית הובא הרומח למנזר ומשם הועבר לקתדרלת אצ’מיאדזין. המנזר נחשב לאתר הדתי החשוב ביותר בארמניה, ובשנת 2000 הוא הוכרז, יחד עם צוקי נהר אזאט שסביבו, כאתר מורשת עולמית

היסטוריה

עמק האזאט סמוך לגרני
אף שלפי המסורת תחילתו של המנזר הייתה במאה ה-4, הכנסייה העתיקה ביותר במקום, השוכנת מחוץ לחומות המתחם, היא מהמאה ה-7. במהלך המאה ה-9 סבל המקום מפלישות הערבים ובשנת 923 חרבו המבנים המקוריים והועלו באש. אוצרות המנזר, כולל כתבי יד יקרי ערך, נשדדו, ודבר לא שרד ממנו.המנזר נוסד מחדש במאה ה-12 וידוע כי במאה ה-13 שב ושגשג תחת שליטתם של נסיכי פרושיאן הסמוכה, שאף נקברו בתחומו. בתקופה זו נודע המנזר גם בשמות “מנזר שבע הכנסיות” ו”מנזר ארבעים המזבחים”, ובאותה עת הוקמו בו כל בנייניו. הכנסייה המרכזית הוקמה בשנת 1215 והנרתקס (המינוח הארמני הוא “גאוויט”) נוסף לה לאחר עשר שנים. מספר כנסיות נוספות נחצבו בסלע החל באמצע המאה ה-13, ולאלה נוספו אולם כינוסים ולימודים שקרס במאה ה-20, אחוזות קבר, מערכת השקיה ומבנים נוספים. במהלך המאה ה-12 הובאו למנזר שרידיהם של השליחים תדאוס הקדוש ואנדראס הקדוש, והרומח שעל שמו הוא קרוי נזכר בהקשרו לראשונה בשנת 1250.המנזר עדיין נחשב ליעד חשוב לצליינים, אם כי הנוכחות הנזירית בו מצומצמת

האתר
אורכו של המתחם כ-100 מטר ורוחבו כ-70 מטר לכל היותר. הוא מוקף חומה שבה קבועים שני שערים – השער הראשי בצידה המערבי, ושער נוסף משני בצידה המזרחי. החומה מקיפה את המתחם משלושת צדדיו ובצד המערבי הוא מוגן באופן טבעי על ידי הסלע. בחומה המזרחית והדרומית נקבעו מבנים ותאים במהלך המאה ה-17, חלקם הרוס וחלקם שוחזר. סביב המנזר נחצבו בסלע קפלות פשוטות ותאי מגורים אשר שימשו למגוריהם של רוב הנזירים במתחם, וכן הוקמו בשטחו ובסביבתו חצ’קרים (אבנים בצורת צלב) מעוטרים רבים.החלק העתיק ביותר במנזר הוא קפלת גרגוריוס המאיר, שנקראה בעבר קפלת אם האלוהים, ואשר שוכנת מחוץ למתחם, ממערב לו וסמוך לכניסה אליו (ראו במפת האתר – 1). הקפלה נחצבה בסלע ועבודות הקמתה לא הסתיימו מעולם. הכתובת המוקדמת ביותר על קירות הקפלה החיצוניים היא משנת 1177 והחזית מעוטרת בעיטורי צלבים.הכנסייה המרכזית, או הקתוליקון (ראו במפת האתר – 2), הוקמה בשנת 1215 בצורת צלב בסגנון ארמני קלאסי. מרכזה של הכנסייה נושא כיפה שבסיסה רבוע, והאפסיס שוכן בצידו המזרחי של המבנה. מצפון ומדרום שוכנות שתי קפלות שלהן שתי קומות ותקרתן עשויה בצורת קמרון חבית. דלת מעוטרת בעיטורים עשירים מובילה מהקפלה הדרומית ישירות אל חצר המנזר.כמו במנזר הארפאט בצפון ארמניה, הנרתקס, או “גאוויט”, גדול מהכנסייה עצמה (ראו במפת האתר – 3). הוא צמוד לה ממזרח והוקם עשר שנים לאחריה, בשנת 1225. הוא שימש לעריכת מפגשים, ללימוד ולהקבלת פניהם של צליינים. במרכזו של המבנה ארבעה עמודים גדולים התומכים בתקרת קורות עץ. עמודים אלה מחלקים את הגאוויט לתשעה חלקים ומעל לחלק המרכזי קבועה כיפה שבמרכזה פתח המאפשר חדירת אור, וממנה תולים “נטיפים”.”הכנסייה הראשונה החצובה בסלע” (ראו במפת האתר – 4) הוקמה לפני שנת 1250 במקום בו נבע המעיין הקדוש העתיק. היא שוכנת בצמוד מצפון לגאוויט, צורתה כשל צלב יווני והיא חצובה כולה בסלע. חללה הפנימי מקורה בשתי קשתות צולבות הנושאות כיפה שגם ממנה תלויים נטיפים.
ממזרח לכנסייה זו שוכן ה”ז’מאטון” (ראו במפת האתר – 7), קברם של נסיכי פרושיאן שהוקם בשנת 1238, וגם הוא נגיש מהגאוויט. הקבר רבוע וגם הוא חצוב בסלע.
מה”ז’מאטון” מוביל מעבר צר אל “הכנסייה השנייה החצובה בסלע” (ראו במפת האתר – 8) המתוארכת גם היא לשנת 1238 על בסיס כתובת שנמצאת במקום. על קירות המבנה תבליטים של בעלי חיים, בהם תבליט של שני אריות הקשורים זה לזה בשרשרת הכרוכה על צוואריהם, לוחמים, צלבים ומוטיבים מעולם הצומח.
ה”ז’מאטון העילי” (ראו במפת האתר – 10) שוכן מצפון לז’אמטון המקורי ולכנסייה השנייה החצובה בסלע. המבנה רבוע ודומה בתוכניתו ובממדיו לגאוויט. הוא חצוב בסלע ובמרכזו ארבעה עמודים המחלקים אותו לתשעה חלקים. בז’מאטון העילי קברים של שני נסיכים וקברים לא מזוהים נוספים, וכתובת מעידה כי בנייתו הושלמה ב-1288