מוזיקה עממית. ז'אנרים
יסוד המוזיקה הארמנית הוא שיר הכפר, הכולל בתוכו מגוון רחב של ז’אנרים. מרכז גדול תופסים שירי עבודה, ובכללם שירי עבודה שטחית: שירי חרישה, דיכה, שירי קורבן (מהמילה “ערבה”), עם טקסטים ומנגינות אימפרוביזציה. מנגינות שירי החורשים (חורש הוא שיר החרוש) מורכבות, רסיטטטיביות, אפיוניות, בעוד שירי הדיכה והקורבן הם מאלה שמתקשרים בקנטילניזם, והם בעלי טבע לירי.שירי האהבה מגוונים לגבי התוכן ואמצעי הביטוי. בהם משמשים בקטע שיטת פיתוח מגוונת של המנגינה, הדוגמאות המורחבות ביותר דומות לרומנסה. בטקסטים הפואטיים של שירי האהבה לעיתים קרובות מופיעים דמויות מן הטבע. קיימים שירים ליריים המוקדשים במיוחד לטבע. השירים האפיים, ככל הנראה, רסיטטטיביים-מפורטים, מרובי פסוקים, עם פזמון מלודי. הם מגעים במידה רבה עם המוזיקה הגוזאנית העתיקה. שירי ההיסטוריה מספרים על אירועים מהמאות הקודמות
שירים על חיי החקלאי העובד הקשה דומים ברוח לסוג שירי הפנדוחט (נודדים, הלכו למרחקים רחוקים בחיפוש אחר מקור פרנסה). מהמסורת החגיגית נשמרו שירי חידוש עם סדרת שירים ובפזמון משותף; חתונה, הכוללים סדרה של שירים (על פי קומיטאס – כ-100); וניהולים אימפרוביזציוניים.בעוד מנגינות השירים היומיומיים מאירות בעשרות צורות וצבעים שונים. מקום נכבד תופסים השירי ריקוד, המשתנות במטרה, בזמן, ביחסי הקופלט וביחסי הרפרן. יתרונן בעומק הרגשות ותנודות הרוח. המוסיקה האינסטרומנטלית של החקלאים מורכבת מניגונים איטיים עם רפרן בסגנון ריקודי, ביצועם על כלי נשיפה כגון דודוקה (כלי נשיפה), שהן פיתוחים אימפרוביזציוניים באופן פסטורלי או סיפורי-אפי. המוסיקה מבוצעת על כלי כמו הבלול (חליל אופקי), לפעמים על תותקה (חליל ציפור), וכן על כלי מוסיקה אירוחיים ומסורתיים אחרים שנבצעים בצורת סצנות מורחבות על ידי 2 או 3 זורנות (כלי נשיפה בטימברה חדה המייצרות צליל חד)
המוסיקה העממית, עירונית והמוסיקה הכלייתית מחזיקות גם במסורות עתיקות; דוגמאות למוסיקה הישנה הגבוהה (על פי סיפורים שנכתבו בעזרת כתוב) הגיעו עד ימינו רק בצורת קטעים. המוסיקה העירונית המסיבית המודרנית ספגה, מעבר לשירי הפועל והמוסיקה של העיר הישנה, גם אלמנטים מהתרבויות המזרחית והמערבית. מנגינת שירי העיר הארמני חולקת תכונות דומות לשיר החקלאי, אך בה התפשטה ביטוי רגשיות פתוח יותר.האוכלוסייה – הז’אנר האהוב והרגשי של האהבה והרומנטיקה. זהו ז’אנר המכיל בתוכו שירים מתוחזקים ועמוקים, כמו רומנסות ומינויים. תרבויות וחיי היום-יום של העם הארמני ניתקלים גם בשירים שמתארים את תחומי החיים השונים, כגון שירים שמצחיקים, שירים שמתיארים אירועים ומסיבות, וגם שירים הקשורים לתרבויות ומסורות מסוימות.המוזיקה העממית הארמנית כוללת גם כמה ז’אנרים נוספים, כמו שירי רחוב, שירים אהובים שהפכו לאוצר העממי, ונכתבו על ידי פואטים מוכרים כמו א. איסקיאן, א. אובניסיאן, א. טומניאן, ר. פטקניאן, ג. אגאיאן, ס. שחאזיזה, מ. פשיקתשליאן, ג. אלישאן ועוד. כל אחד מהם השפיע על התרבות והמוסיקה העממית בדרכו הייחודית.שירי אהבה ולאומיים, שהתחילו להתפשט בפופולריותם משנות ה-60 של המאה ה-19, שיחקו תפקיד מרכזי בהקמת ההגות הלאומית הארמנית. הם חיברו את העם להיסטוריה ולתרבות שלו, תורמו לתחושת האחדות והגאווה הלאומית.המוזיקה העממית הארמנית כוללת גם יצירות כליותיות שהותאמו עבור העיר, ולא רק כלי נגינה המלוות שירים או ריקודים שונים, אלא גם יצירות מוסיקליות אוטונומיות. אלו כוללות מנגינות איטיות עם תכנים רקומים מלמעלה.סצנת המוזיקה בארמניה מאופיינת במגוון רחב של כלים שמצוים באנסמבלים המוזיקליים. כל כלי מעניק למוזיקה מרקע וגוון ייחודי לקטעים המוזיקליים שנרקמים במהלך ההופעה. הכלים מתחלקים לקטגוריות שונות
כלים מיתריים
קימאנצ’ה – כלי פריט עם מיתרים נקראים, המקנה למוזיקה צליל רענן ומפוחז
קמאן – כלי פריט נוסף מקבוצת המיתרים
טאר – כלי מיתרי הנשמע באמצעות פיקים, שמזין את המוזיקה בגוון עשיר ועמוק
קנון – כלי מיתרי הנגנים באמצעות הקנייתם, המוסיף גוון מיוחד למוזיקה
סנטור – כלי פריט שנקבע באמצעות פטישים, המעניק למוזיקה עמידות ועומק
כלים נפוחיים
דודוק – אחד מהכלים המסמנים את התרבות הארמנית, מכונה בקולו המתחזק והמרגש
זורנה – כלי נפוח שמעניק צליל אופייני ואנרגיות נוספות למוזיקה
שווי – כלי נפוח שמשמש ליצירת רקע סוני רחב
פאראקאפזוק – עוד כלי נפוח המוסיף למוזיקה אינטונציה מיוחדת ואנרגיות חדשות
כלים הקשורים לקטעי הקרב והקצב
דול – תוף דו-צדדי המקנה למוזיקה איזון ודינמיקה
דאפ או קואל – תוף פתוח חד-צדדי, המעניק למוזיקה עומק נוסף
נגארה – כלי הקשור לקטעי קרב שמוסיף הקפות בהירות וחוזקות למוזיקה
בין הכלים העתיקים ששמרו בתרבות המוזיקלית הארמנית, ניתן לזהות:במביר – כלי פריט עם היסטוריה עתיקה, המקנה למוזיקה אפקט שמח וחגיגי. פנדיר – כלי הקשור לתוף, שמעניק למוזיקה צלילים טבעיים. ג’וטאק – אחד מתיאורי הקודמים של הכינור, המעניק למוזיקה חמימות והרמוניה.הכלים האלו, למרות הזמן, ממשיכים לתרום להורשת המוסיקה הארמנית. אף שכמה מהם הפסיקו לקיים, הם השאירו את חותמם בהתפתחותה של התרבות המוסיקלית
במרכז המוזיקה של הגוזנים עומד קשר עם הפולקלור הכפרי הארמני, אך יש לו סגנון ייחודי שלו. המוזיקה נכתבה ונבצעה לפי קנונים מסוימים, שנמסרו מדור לדור, וזה העניק לאומנות זו תכנים של מקצועיות. בעבר הגוזנים התחלקו לקטנונאים, מספרים סיפורים, מוזיקאים, רקדנים, שחקנים ועוד. בין הצורות האהובות של יצירת כתבי השירה של הגוזנים הארמניים בימי הביניים הייתה ה- “אֲיָּרֶן” – מבנה דו-סטרופי, שבע- ושמונה-שורי, עם הזזות דינמיות של הלחן. כללית אלו שירו כחובה. הרבה מאיירני העבר נשמרים בין שירי אכנא (אזור ועיר במערב ארמניה, המפוארים במסורותיו של אמנות הגוזנים בימי הביניים). לחלקם ניגונים מובסים באורמנטיקות רבה, לעיתים גבורים
אמנות האשוג הארמנית זוכה לפיתוח עצמאי מסוף המאה ה-17. האשוגים הם משוררים ומוזיקאים אשר יצרו מנגינות מקוריות לשיריהם, כשהם יצאו מתרבות הטגאסאצ’ים הארמנית שיצרו טגות. נכתב רק הטקסט, שהולווה בהערות מילוליות בנוגע לאופי המנגינה. מנגינות האשוגים נמסרו באופן חוף-פה ורק מחצית שני המאה ה-19 הוקלטו בכתב תזמורתי. הטקסטים השירים מוקדשים לנושאים ולעלילות שונות: אהבה וליריקה, חברתיות ואזרחית, חינוכית, סטודנטית, סאטירית ועוד. היצירה של האשוגים היא אישית, אצל כל אחד מהם יתרומה המובלע בין המקורות האינטונציונליים שונים, יחד עם זאת לאמנות האשוגים ישנן גם תכונות עמותות. מנגינות השירים שלהם מותקות ומותקשות יותר, בהשוואה למנגינות שירי העם הכפריים והעירוניים, הן מדיוקות יותר מבחינת הקצב ונפתחות ונרחבות בפועל. האשוגים הארמנים השתמשו במגוון כלים מוזיקליים שונים, ביניהם סאז, צ’ונגור (כלים מיתר-פרטיים). בקרב האשוגים הארמנים הבליטו במיוחד יצירות מאת האשוגים הבליטים מהמאות ה-17 ו-18: נגאש אובנתן, בגדאסר דפיר (הוא גם המחבר של טגות), סאיאת-נובה (ארוטיון סאיאדיאן); במאה ה-19 וה-20: שירין (אובנס קרפטיאן), ג’יוואני (סרוב בנקויאן-לבוניאן), שיראם (גריגור טליאן) ועוד
