סאיאת נובה

סאיאת נובה שמו בלידה הראוּתיוּן סאיאדיאן, ‏ 14 ביוני 1712 טביליסי – 22 בספטמבר 1795 טביליסי) היה משורר וזמר-יוצר -“אשוג” (אנ’) – ארמני, כומר. חיבר והלחין שירים בכמה משפות אזור הקווקז, ושירת האהבה שלו הפכה למורשת משותפת לעמי גאורגיה, ארמניה ואזרבייג’ן. אימץ את הכינוי “סאיאת נובה”, שאחת המשמעויות המשוערות שלו, כנראה ממקור פרסי, היא “מלך השירים” או לחלופין “צייד השירים” או לוכד השירים

רקע משפחתי
סאיאת נובה נולד כהראוּתיוּן סאיאתיאן (אַרוּתין, לפי הניב הארמני המקומי בטביליסי, או אַראוּתיוּן סאיאדיאן) בעיר טביליסי בגאורגיה כבן למשפחה ארמנית ענייה. לפי גרסה אחרת (של הנסיך המלומד תאימורז בגרטיוני ), האמן ואמו היו צמיתים של משפחת המלוכה הגאורגית בגרטיוני באחוזתה בסנאין , עיר עתירת מנזרים מצפון ארמניה. אביו, מחטסי קאראפט סאיאתיאן, בעל מלאכה במקצועו, חי בצעירותו בחלב. הוא היה נוצרי אדוק ואף עשה בזמנו עלייה לרגל לירושלים, משם התואר “מחטסי” שמובנו “שעלה לירושלים” (מהערבי “מקדסי” או המילה הארמית המקבילה). אמו של המשורר, שרה, הייתה ילידת סאנאין, וחיה שנים רבות בשכונה הארמנית אוולאבּארי בטביליסי. אחרי הנישואים בני הזוג התגוררו בשכונה זו

שנות ילדותו וצעירותו
חייו של האמן לוטים בערפל כשפרטים שונים, לפעמים סותרים, מופקים מתוך הצהרות או רמזים שבשיריו. הצטיין מגיל צעיר בכתיבת שירים ולחנים ובנגינה בקמנצ’ה, צ’ונגורי וסאז או טמבורה (הדומה לטאר הקווקזי). רוב יצירותיו חוברו בין השנים 1730–1759. לא ברור אם קיבל השכלה מסודרת בבית ספר. ייתכן כי אביו היה מורו הראשון ואחר כך לפחות בחלק מלימודיו היה אוטודידקט לפי ו.ס. נלבנדיאן, למד בבית הספר של מנזר ארמני בסנאין. שלט היטב לא רק בארמנית וגאורגית אלא גם בכמה ניבים של השפה הטורקית-אזרית, וגם בפרסית, לרבות בגרסה הבלוג’ית הספרותית שלה. כדי לעזור בפרנסת המשפחה למד מלאכת האריגה מילדותו ולדברי אחברדיאן, היה מיומן אף בכך. אומרים שהמציא סוג של נול נייד שהיה יכול להשתמש בו בבית. עד אז הממדים הגדולים של הנולים בסביבתו איפשרו לעבוד בהם רק מחוץ לבתים. בשלב מסוים, מגיל 18 עזב ארוטיון סאיאתיאן את עיסוקו במלאכת האריגה והיה ל”אשיג”, או לפי המינוח הארמני “גוסאן” או “קוסאן” – זמר-יוצר נווד. בשיריו הביע דברי חכמה ומוסר, הוקיע את עוולות העולם, את היהירות והשחיתות, אך הנושא הראשי שלהם היה האהבה. שיריו בשפות השונות לא חזרו על עצמם אף פעם, לא בצורה ולא בתוכן. לעומת זאת נראו כמשלימים זה את זה. הם התאפיינו בשפה מוזיקלית מקורית ששילבה את המסורת המלודית הארמנית עם יסודות קצביים של המסורות המוזיקליות של הגאורגים, והפרסים.

מקור הכינוי סאיאת נובה
ארוטיון סאיאתיאן קרא לעצמו בשיריו “סאיאת נובה”. לכינוי זה, המקורב בצלילים לשם משפחת אביו, הוצעו הסברים רבים: “הצייד הידוע”, “המורה החדש”, “מלך השירים”, “אדון המוזיקה” ,”חוטף לבבות השירים”, “לוכד המנגינות”. כולם התבררו כחסרי יסוד, כאשר המשמעות הסבירה והקרובה יותר לאמת היא “הנכד של סאיאת”. בעיני העם כינויו הוא “מלך השירים”.

זמר ומשורר חצר בטביליסי
לשיא הקריירה שלו הרשמית הגיע סאיאת נובה בחצרו של מלך גאורגיה, ארקלה השני. לפי גרסאות שונות, היה בהתחלה צמית של יורש הכתר של ממלכת כארתלי-קאחתי וחבר בפמלייתו. היכרותו עם המלך ארקלה נעשתה בנסיבות שונות בהתאם לכל אגדה ואגדה. גרסה אחת מספרת כי סאיאת נובה נחטף על ידי לזגינים שפלשו פעם אחר פעם לטביליסי ושמלך גאורגיה קנה אותו לאחר מכן בשוק עבדים או במקום אחר בעת מסע בטורקיה. המלך ארקלה השני היה זה שהבחין בהמשך בכישוריו וקרא לו להישאר בחצרו כמשורר וזמר של המלך. מעשיה אחרת מספרת כי האמן השתתף במסע צבאי של נאדיר שאה מזרחה, כחבר בפמלייתו של ארקלה השני. זאת הסיבה שאזכורי בלוג’יסטן ואפגניסטן בשירי סאיאת נובה נכתבו כמו מנקודת מבט של מישהו שראה את המקומות בעיניו[5]. לפי מעשיה אחרת המלך הבחין בו לרגל הזמנת מוזיקאי הממלכה ל כינוס המג’ליס (הפרלמנט) של גאורגיה.עם מינויו של סאיאת נובה לזמר ולמוזיקאי – “סזנדאר” – של מלך גאורגיה, התחילה מסורת ה”אשוגים”, זמרי העם הגאורגים, אחרי שעד אז בחצר בטביליסי היו מזמינים מפרס זמרים כאלה. המלך העניק למשורר מעמד מכובד ביותר, כשפרט לעבודתו האמנותית, שיחק סאיאת נובה גם תפקיד דיפלומטי, קיבל שליחות לטורקיה ועזר בכריתת ברית בין גאורגיה, ארמניה ושירוואן נגד האימפריה הפרסית. (לפי אי. סטפניאן). הוא היה זמן ממשך מקובל על האצילים ואהוד אף על ידי המלכה. כאשר, כפי שמצא החוקר הגאורגי מתאצמינדלי (זכריה צ’יצ’ינאדזה ), כמה מהאצילים האשימו את הזמר בחתרנות בגלל שירים שהוקיעו את מוסד הצמיתות ושלעגו לקתוליקוס אנטוניוס (שהודח בשנת 1755)וכשדרשו לאסור עליו לכתוב, המלך לא התייחס בהתחלה לטענותיהם. בסופו של דבר, הצטברות של דברי רכיל והשמצות נגדו הביאו לגירושו מהחצר המלך. אמנם הורשה לשוב כעבור 2 -3 שנים אבל כעבור פרק זמן נוסף גורש סופית. לפי האגדה הגירוש נגרם על ידי התאהבותו באחות המלך, הנסיכה אנה בטונישווילי, או, לפי גרסאות אחרות, בבתו של המלך. מאותו רגע נאלץ סאיאת נובה לעזוב הכל ולנדוד כמו טרובדור כל שאר ימי חייו.

שנותיו האחרונות
ככל הנראה בעקבות תככי אויביו, הוגלה הזמר למנזר הארמני אנזלי במחוז גילן שבפרס ואולץ בשנת 1759 לכפר את עוונותיו ככומר-נזיר של הכנסייה האפוסטולית הארמנית תחת השם טר סטפאנוס בכפר קאח שבאזרבייג’ן. אחרי תקופה מסוימת הותר לו לחזור לגאורגיה. אבל בשנת 1768 אשתו מרמאר נפטרה והשאירה אותו לבד עם ארבעה ילדים: שני בנים – אוגאן ומליכּסט, ושתי בנות – שרה ומרים. אחרי שהוענקה לו דרגת הוורדאפט – כומר מלומד -, שירת סאיאת נובה כנזיר בטביליסי ואחר כך במנזר הארפאט במחוז לורי שבצפון ארמניה. בתקופה של סכנת מלחמה, הועבר יחד עם שאר הנזירים של הארפאט בחזרה לטביליסי. לפי אגדה אחת, כשפעם ביקר בטביליסי אשיג שטען שאיש אינו שווה לו בכישרון, התחפש סאיאת נובה בבגדים אזרחיים, ניצח את הזמר הזר בתחרות והציל את כבוד העיר.בשנת 1795 נרצח במנזר בטביליסי בעת פלישת הצבא הפרסי הקאג’ארי בראשות אגה מוחמד חאן . הכובשים ערכו טבח בעיר. האגדה מספרת שהפושלים מצאו את סאיאת נובה מתפלל בכנסייה, דרשו ממנו לצאת ולהתאסלם. הוא דחה את דרישתם והשיב להם בחרוזים.אז נרצח על סף הכנסייה. הוא נקבר בקתדרלת גיאורגי הקדוש (סוּרב קבוֹרק) בטביליסי

יצירותיו
שרדו עד לימינו כ-60 שירים של סאיאת נובה בשפה הארמנית, כ-34 בשפה הגאורגית ו-115 בטורקית-אזרית. ייתכן כי שיריו הראשונים היו אלה שנכתבו בטורקית-אזרית ואחרי זמן קצר עבר לכתוב בשפת אמו – ארמנית, אך בכתב גאורגי. בהמשך עבר לכתוב בגאורגית. בשנת 1852 החוקר ואספן שירי העם פ. אחברדוב (1818–1861) הוציא לאור במוסקבה את הקובץ הראשון של שיריו בארמנית. בשנת 1914 פורסם קובץ שירים מובחרים בבאקו ו”קובץ כלל השירים” בשנת 1932 בעיר ירוואן