נפחות
לנפחות כמלאכה במקור היה אופי אוניברסלי והיה קשור לייצור מתכת. אין זה מקרי שבקרב מספר עמים, כולל ארמנים, קיימות הגדרות כמו “נפח נחושת”, “נפח כסף”, “נפח ברזל”, מה שמעיד על כך שבתקופה המוקדמת אוחדו נפחות ועיבוד מתכת. נפחות כמלאכה נוצרה בתקופת עיבוד הברזל. ארמניה, בהיותה אחד המרכזים המוקדמים שלה, סיפקה למסופוטמיה ולמזרח התיכון חומרי גלם ומוצרים מוגמרים. נתונים על עיבוד ברזל מכרה מתוארכים לאלף השני לפני הספירה. על השימוש הנרחב בברזל כבר באלף הראשון לפני הספירה. ממצאים ארכיאולוגיים רבים בשטח ארמניה מעידים. עיבוד הברזל הגיע לרמה גבוהה מאוד בתקופת התצורות המדינות הראשונות, האגודות המדינות הארמניות המוקדמות ובתקופת ממלכת ואן, כפי שמעידים המוצרים האיכותיים העשויים מברזל. על פי מקורות היסטוריים, בתקופות שלאחר מכן, עיבוד מתכות, במיוחד נפחיות, היה אחד מסוגי המלאכה המפותחים ביותר והיה בעל חשיבות רבה לא רק בארמניה, אלא גם בחו”ל. ארמניה הייתה אחת מאותן מדינות שייצאו מוצרי ברזל מוגמרים.בימי הביניים, עם התפתחות עיבוד המתכת, צצו מלאכות קשורות, כולל נפחות. כבר בימי הביניים, בקרב ארגוני המלאכה העירוניים, זה לצד זה, היו סוגים נוספים של מלאכות הקשורות לנפחות.בניגוד לסביבה העירונית, נשמרה האוניברסליות של המלאכה בכפרים, והנפח – דרפין – ביצע בו-זמנית את עבודת הפרוזן, ייצור מסמרים, אפילו עבודת הפח והנשק. למרות העובדה שבמאה ה-19 מלאכות הנפח העירוניות והכפריות היו מופרדות בבירור, בכל זאת, מבחינת תהליכי העבודה הטכניים והטכנולוגיים והציוד הבסיסיים שלהן, הן לא היו שונות זו מזו
הפורז -דרפנוטס – שייך למשפחת (סוג) של נפח. ככלל, היא עברה בהנהגתו של האיש שירש את הנפח במשפחה. הנפח העביר את סודות המלאכה לאחד מבניו, ובהעדר יורש לאחד מבניו של אחיו. יחד עם זאת, לא הגיל נלקח כקריטריון, אלא מיומנות מיוחדת ועניין במלאכה. אם נטיות כאלה באו לידי ביטוי בבת אחת על ידי כמה בנים, אז זכות זו עברה בירושה על ידי הבכור שבהם, והעוזר העיקרי נקבע בין השאר.השלבים העיקריים בייצור מוצרים היו: ליבון (חימום), פרזול והתקשות. בנוסף לפעולות הבסיסיות, נעשה שימוש גם בפעולות נוספות: הלחמה, חיתוך וכו’.תהליך הליבון החל בהכנת האש בכבשן. האש הוצתה בהפרחת אוויר לתוך הכבשן דרך פרוות עשויות מעור בקר. בדרך כלל זה נעשה בבוקר עם עלות השחר וכובה עם השקיעה בסוף יום העבודה. לאורך כל הזמן הזה, אפילו במהלך שאר המאסטרים, האש בערה בכבשן ללא הרף. השריפה לא כובתה, אלא נותרה עד שכיבתה מעצמה. הברזל חומם עד שהפך לגוון סגול עז. חימום נכון היה חשוב ביותר, אחרת הברזל עלול היה להתקלקל ולהפוך לבלתי שמיש.תהליך הפרזול מבוסס על מתן צורה נתונה לברזל במכות פטיש. המאסטר, על ידי מכה בחתיכת ברזל בפטיש קטן, סימן את הנקודה שבה היכה חניך או מתלמד בפטיש גדול. העוזר הפסיק לעבוד כשהמאסטר הניח את הפטיש שלו עם הצד השטוח על הסדן. בתהליך החישול קיבל ברזל לוהט את הצורה הסופית של המוצר המוגמר. לייצור פריטים מסוימים, נעשה שימוש גם בטכנולוגיה של התקשות קרה.לאחר מכן, המוצר נכבה במים, מה שאפשר להשיג את הגמישות והקשיות הדרושים של המתכת, מה שהעניק לברזל רגיל את איכות הפלדה. הדבר דרש מיומנות גבוהה, שכן בתהליך זה הונחה הנפח על ידי שינויים בגווני הצבע של הברזל. רק בעלי מלאכה מנוסים הצליחו לבצע את התהליך הזה ללא דופי. ההתקשות החלה בשלוש מכות סמליות של פטיש על ברזל לוהט. הניצוצות שעפו מהמכות הללו נחשבו לאש שטנית. האנשים האמינו שבמהלך התקשות בניצוצות מהמכות הראשונות של הפטיש של האדון, יוצאת אש השטן ואש האלוהים נשארת.פעולות עזר דרשו גם מיומנות, במיוחד בעת ריתוך (עם נחושת, ברזל יצוק וברזל). תהליכים אלו בוצעו באמצעות כלים מיוחדים.את המקום המרכזי במחילה תפסו תנור, סדן – זנדאן, בריכת אבן קטנה עם מים. המחצבה צוידה בפטישים בגדלים שונים, סוגים שונים של מלקחיים, אזמלים וכו’.התנור הורכב מעמדת אבן בצורת שולחן מרובע בגודל 120X100 ס”מ ובגובה 70–80 ס”מ שמאחוריו נבנה “קיר אחורי” מאבן או לבנים בגובה 160–170 ס”מ. האש בערה במרכז חלק ממעמד האבן. מאחורי הקיר האחורי היו פרוות, שחוריהן חוברו לכבשן בצינור חרס שדרכו הוכנס אוויר. הסדן היה כבול לגדם שנטמן באדמה עד לעומק של 70–90 ס”מ. מטעמי נוחות הוא ממוקם ישירות מול הכבשן, מימין. משקל הסדן היה כ-60 ק”ג, אם כי מאוחר יותר, בסוף ה-19 – המחצית הראשונה של המאה ה-20, הופיעו סדנים במשקל של עד 90–120 ק”ג. חלקו העליון של הסדן, שספג את עיקר המכות, היה מכוסה בשכבת פלדה, שהעניקה גמישות לפני השטח שלו, והגנה עליו מפני דפורמציה. לסדן היה צורה אורכית, עם בליטה חדה-גלילית מצד אחד, ושטוח-מלבני מצד שני. החלק הבולט של הסדן נקרא פוס – קרן, החלק השטוח ההפוך – דמק – זנב שמן, החלק האמצעי נקרא שק – גב. שמות אלה דמו לשמות של חלקי גוף של איל, שבקרב הארמנים היה סמל לגיבור הרעם. הפטיש הגדול של הנפח נקרא מנוף – פטיש או כד – פטיש. אמונות קשורות אליו, המסמלות את כוחו של הפטיש של הנפח, הנחשב קדוש: יוחסה לו היכולת לגרש דרקונים, שדים ושאר כוחות רשע
היו כללים מסוימים של תשלום לנפח: טבעי ובמזומן. התשלום הטבעי נעשה בעיקר בתבואה, לפעמים אפילו בבקר קטן. קרה שהלקוח עבד כתשלום במשק הבית של הנפח.הנפח מילא תפקיד חשוב בחיי החברה הארמנית המסורתית, הן בחיי היומיום והן בתרבות החברתית-נורמטיבית. חשיבותו בחיים הכלכליים של הקהילה נקשרה בעיקר בייצור כלים חקלאיים (מחרשה, מחרשה, מגל, חפירה, אצה לעישוב וכו’), פרזול שוורים וסוסים וכו’, שהיה חשוב להבטחת הצלחתו. פעילות חקלאית. הוא גם עשה כלים לבעלי מלאכה במקצועות אחרים, כמו נגר, סתת, שבגללו כונה “אמן אומנים”. שירותיו של הנפח לא היו מוגבלים לכפר שלו, ולעתים כיסו את הכפר השכנים. לפיכך, הנפח היה אחד מאותם אישים שהיו מוכרים הרבה מעבר לגבולות קהילתו, ובהיותו מאסטר מפורסם, הוא נהנה מכבוד וסמכות בכל המחוז.לא פחות חשוב היה מעמדו החברתי של הנפח בחיי החברה והפולחן. הוא נחשב כמביא מזל טוב (“קל רגל”), ולכן אורח רצוי: ביקוריו היו תמיד שמחה לבעלים. “לחלוק לחם” עם נפח היה כבוד לאיכרים. במהלך חגיגות החתונה תפס הנפח את אחד ממקומות הכבוד בין האורחים.הנפח מילא תפקיד רגולטורי במערכת התקשורת של הקהילה המסורתית, והנפחייה תפסה מקום מרכזי בארגון המרחב התרבותי שלה. בדרך כלל בכפרים, הנפחייה, כמו הכנסייה, הייתה ממוקמת על השטח הצמוד למרכז. מיקום מרכזי שכזה של המחצבה לא נבע רק מנוחות השימוש בו. מבחינה פולחנית הוא נכלל בחלל המרכז הקדוש של היישוב. הנפחייה הייתה גם אחד ממקומות התקשורת של גברים מבוגרים: במערך התקשורת של הקהילה, על דרגת המגדר והגיל המובהקת, הכניסה לנפחייה, על פי המנהג, הוגבלה לנשים (רק נשים מבוגרות ורק במקרים חריגים ניתן היה להיכנס לשם)
הנפח מילא תפקיד חשוב גם בחיי הקהילה החגיגית והפולחנית. הוא השתתף בטקסים של טקסי לוח שנה וגם כאלה הקשורים למצבים קיצוניים. על פי האמונות, שדים וכוחות רשע פחדו להיכנס לביתו של הנפח, וחפצים מעשה ידי הנפח נחשבו לקמע וקמע.תפקיד חשוב הוקצה לנפח במהלך חגיגת השנה החדשה וחג הפסחא. עד המחצית השנייה של המאה ה-20, נפחים ארמנים שמרו על המסורת ביום הראשון של השנה החדשה להכות מכות פולחניות על הסדן, שבעזרתם, על פי האגדה, תוקנו שרשראות המלך ארטבזד
ארטבזד הראשון – מלך ארמניה הגדולה (160-115 לפנה”ס), בנו הבכור של ארטשס הראשון
בהקשר לאגדה, הבה נפנה ל”תולדות ארמניה” מאת מובס חורנאצי (ספר ב’, פרק 61)
שלטונו של ארטבזד. — רדיפתו אחר אחיו ואחיותיו. —מותו וסיפור אלגורי עליו
אחרי ארטשס, בנו ארטבזד שולט; הוא מגרש את כל אחיו מאייררט שבאזור אליובית וארבראי, כדי שלא יגורו באייררט, באחוזות המלוכה. הוא משאיר רק את טיראן כיורש שלו, כי לא היה לו בן. זמן קצר לאחר עלייתו לכס המלכות, לאחר שעבר דרך הגשר של העיר ארתשאת למקורות ג’ין לצוד חזירי בר ואוחזים, הוא נחרד מאיזה חזיון עוצר נשימה, כשהוא משוטט על סוס, נופל לעומק. בור ולאחר שנפל, נעלם.זמרי גולטנה מספרים עליו את האגדה הבאה: כשמתו אנשים רבים על ערש דווי של ארטשס, כמנהג פגאני, רטן, הם אומרים, ואמר לאביו: “הנה אתה עוזב ולוקח איתך את כל הארץ. ; על מי אמלוך בחורבות אלו? בתגובה, ארטשס קילל אותו באומרו: תן לטמאים לתפוס אותך ולגרור אותך במורדות עזאתן מאסיס; שתישאר שם ושלא תראה את האור!גם הזקנות מדברות על זה, כאילו הוא כלוא באיזו מערה, קשור בשרשראות ברזל. ושני כלבים מכרסמים בשלשלאות האלה, והוא משתוקק לצאת החוצה ולשים קץ לעולם. אבל מצלצול פטישים, אומרים, מתחזקים כבליו. לכן, בתקופתנו, נפחים רבים, בעקבות האגדה, הכו את הסדן שלוש או ארבע פעמים בימי ראשון כדי לחזק, כמו שאומרים, את השלשלאות של ארטבזד. אבל במציאות זה היה כפי שאמרנו למעלה.אחרים אומרים שמשהו קרה לו בלידתו, כלומר, הם מאמינים שהוא כושף על ידי נשים מצאצאי אז’דהק, וזו הסיבה שארטשס רדף אחריהם ללא רחמים. הזמרים באגדה קובעים את אותו הדבר באופן הבא: “הדרקון גנב את התינוק ארטבזד והחליף אותו בשד”. אבל נראה לי שמועה הוגנת שהוא נולד עם דיבוק, ומת איתו. את הממלכה ירש אחיו טיראן
*אררט חופשי כלומר לא נגיש לבני האנוש
“אם אתה רוכב במעלה מורדות אזאתן מאסיס כדי לצוד, תן לטמאים לתפוס אותך ולגרור אותך במורדות אזאתן מאסיס; שתשאר שם ושלא תראה את האור
בקרב הארמנים, הגיבור הכבול מאופיין בעיקר בתכונות שליליות, הורסות עולם. ניתוח הטקס חושף בו את עלילת הרועם של המיתוס ההודו-אירופי, כאשר את תפקיד הרעם מגלם נפח הנלחם בשד כבול. בהתחשב בכך שהעדויות מתוארכות למאה ה-5, לא קשה לדמיין עד כמה הטקס הזה ארכאי.בערב פסחא, בחצות, לאור הירח, לבקשת הנשים המבוגרות מהקהילה, הכין הנפח טבעות או צמיד – אורבטור (מילולית “מיוצר ביום שישי”) – ושרשרת – קמע לנשים בהריון כמו. קמע נגד עין הרע וכוחות הרשע. הוא השתמש עבור הברזל המיוחד הזה, שנאסף בעבר משבעה רבעים של הכפר. בדממה מוחלטת, לאחר שהחיל שלוש או שבע מכות פולחניות על הסדן, הוא הכין את הפריטים המצוינים.לפי האגדה, בליל יום שישי הטוב, מתחיל המאבק בין הכוחות היריבים. במהלך הטקס, הנפח, באמצעות מכה בכלי שלו – פטיש – על הסדן, מניע ומוציא באופן סמלי את הכוח הקוסמי החי בחלק התחתון של עץ העולם (סדן). בעזרת מאבק זה, השמש נולדת מחדש (נוצרת), אשר בטקס מסומלת על ידי טבעת, צמיד או שרשרת. והעובדה שכלות או נשים בהריון לובשות אותן מוסברת בכך שהחג, הכולל את רעיונות הגלגול, היצירה והלידה של הקוסמוס, כולל באופן סמלי גם את כל מה שקשור ללידה ולהתעוררות.בטקסים הקשורים לוויסות מצבי קיצון, דמותו של הנפח מציגה גם תכונות של רועם. בזמן בצורת, לבקשת תושבי הקהילה, ערך הנפח את טקס קריאת הגשם. על ידי פגיעה בסדן, הוא הפך באופן סמלי את הדרקון, הווישאפ, שחסם את מקורות המים השמימיים. בקסם ריפוי, על ידי צלילה של רעם הברזל הלוהט שלו למים, הוא העביר אליו פונקציות ריפוי.הטקסים הקשורים לנפחות בקרב ארמנים מאפשרים לחשוף את הדמיון הכללי שלהם עם הטקסים ההודו-אירופיים האופייניים הקשורים למיתולוגיה של הרעם, שם הנפח נלחם בדרקון, ומגלם את הרעם עצמו ואת יוצר גופי השמים. נתונים מיתולוגיים, יחד עם עדויות ארכיאולוגיות, מעידים על מקורותיה העתיקים של הנפחות בארמניה