קתדרלת יעקב הקדוש נמצאת ברובע הארמני בעיר העתיקה בירושלים. הכנסייה נבנתה במאה ה-12 על בסיס שרידים ביזנטיים מהמאה ה-6, כשהאישור לבנייתה נתקבל ישירות מצלאח א-דין, הכובש המוסלמי.הכנסייה היא מן המפוארות שקיימות בארץ ישראל, וכך גם תוארה על ידי עולי רגל זה מאות בשנים. האור היחיד בכנסייה מגיע מן השמש שמחוץ לכיפה, ומן הנרות הרבים המפוזרים ברחבי הכנסייה. הכיפה במרכז מסמלת את העולם הנוצרי, והיא בנויה על ארבע אומנות/עמודים המסמלים את ארבעת האוונגליונים, כותבי ספרי הבשורה שבברית החדשה (מתי, יוחנן, לוקאס ומרקוס). את קירות הכנסייה מקיפים ציורים, בחלק התחתון מצוירים אנשים הקהילה המקומית, ובמעלה הקירות קדושים נוצרים מוכרים יותר.עבודות שיפוץ נרחבות בוצעו בתחילת המאה ה-18 על ידי הפטריארך הארמני גריגורי “נושא השלשלת”, אשר קיבל את כינויו לאחר ששם על צווארו מרצון שרשרת כבדה כאות לשעבוד עד אשר ישיג כספים להחזרת חובות בהם שקעה הקהילה הארמנית הירושלמית. מסעו ברחבי ארמניה הצליח מעבר לצפוי, עד שנשאר כסף לשיקום הכנסייה ובניית חומות לרובע הארמני. הקיר הצפוני בשיפוצים אלה זכה ליחס רב, כמו דלתות העץ המשובצות צדפות ושריוני צבים בכניסה לקפלת סנט ג’יימס ובציורי עץ אחרים. מיד אחרי קפלה זו דלת לחדר בו שרידים ביזנטיים, וחדר המשמש את הכמרים
היסטוריה
יעקב הקדוש (סנט ג’יימס) שעל שמו נקראה הכנסייה, הוא יעקב בן-זבדי המכונה “יעקב הגדול”, אחד משנים עשר השליחים של ישו ואחיו של השליח יוחנן. הוא הוצא להורג על ידי אגריפס הראשון בשנת 44. על פי המסורת טמון ראשו הערוף בכנסייה זו בקפלה שבקיר הצפוני (משמאל לכניסה), ושאר גופו בסנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד. קפלה זו היא המקום הקדוש בכנסייה.יעקב אחר, הקטן, אחיו של ישו והבישוף הראשון של ירושלים, טמון בכנסייה זו מתחת למזבח הראשי (אפסיס), שם נקבר לאחר שנסקל וגופתו נזרקה מהר הבית לנחל קדרון בידי יהודים בשלהי תקופת בית שני. מימין לאפסיס המרכזי, המוקדש כאמור ליעקב הקטן אחי ישו, נמצאת קפלה קטנה המוקדשת ליוחנן המטביל, ומשמאל קפלה לכבוד מריה הקדושה, הבתולה, המדונה.בחצר הכניסה אל הכנסייה נקברו בעבר פטריארכים ונזירים ארמנים. בחלקי הקיר העליונים מגולפים צלבים ועיטורים, המכונים “חָטְשְקָרים”, האופייניים לקירות קברים וכנסיות לרוב. כאן הם מלווים בכתובות בארמנית, ומהווים עבודות אמנות חשובות ונדירות.הכנסייה בנויה בצורת צלב, וכבר בכניסה מחוץ לכנסייה, מהחצר, ניתן לראות משני צדי הכניסה שני לוחות עץ (מימין) וברזל (משמאל) התלויים על חבלים. אלה הם ה”נאקוס” (בערבית), או מצילתיים. עד אמצע המאה התשע עשרה וסוף ימי שלטונו של מוחמד עלי המצרי, אסרו השלטונות המוסלמים על הנוצרים להשתמש בפעמוני כנסייה (גם על היהודים נאסר השימוש בשופר בתקופות מסוימות). נקישה בפטישי עץ על הנאקוס, קורה מעץ קשה תלויה על חבלים, שימשה תחליף לפעמוני הכנסייה, וגם כיום מדי פעם נקראים הכמרים לתפילה בעזרת הנאקוס. צליל הנאקוס חזק ונעים (כמו קסילופון עם צליל אחד). כיום ניתן למצוא נאקוס בכנסייה זו ברובע הארמני, בכנסיית הקבר ובמנזר סנטה קתרינה
