כנסיית הקבר

69
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  

כנסיית הקבר (נקראת גם כנסיית הקבר הקדוש; או כנסיית התחייה ) היא כנסייה גדולה, הניצבת במקום אותו רואות מרבית המסורות הנוצריות כמקום צליבתו, קבורתו ותחייתו של ישו. הכנסייה שוכנת ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים, בסוף ה”ויה דולורוזה” (“נתיב הייסורים”). בין כותלי הכנסייה יש אתר המזוהה כגבעת הגולגולתא הנזכרת בברית החדשה: ”וַיְהִי כַּאֲשֶר בָּאוּ אֶל הַמָקוֹם הַנִקְרָא גָלְגֹלְתָא, וַיִצְלְבוּ אֹתוֹ שָם“. מאז המאה ה-4 לספירה משמשת הכנסייה, הנחשבת לאחת הכנסיות החשובות והקדושות ביותר לכל הנוצרים בעולם, כמוקד עלייה לרגל לצליינים מכל רחבי העולם

זיהוי האתר

על פי המסורת הנוצרית שימש אתר הכנסייה כמקום ההתרחשות של כמה מהאירועים האחרונים בחיי ישו. ראשית, הנצרות זיהתה מקום זה עם הגבעה עליה נצלב ישו, שהברית החדשה מכנה בשם “גולגולתא”:אָז מְסָרוֹ אֲלֵיהֶם לְהִצָּלֵב וַיִּקְחוּ אֶת־יֵשׁוּעַ וַיּוֹלִיכֻהוּ׃ וַיִּשָּׂא אֶת־צְלוּבוֹ וַיֵּצֵא אֶל־הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא מְקוֹם הַגֻּלְגֹּלֶת וּבִלְשׁוֹנָם גָּלְגָּלְתָּא׃ וַיִּצְלְבוּ אֹתוֹ שָׁמָּה וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים עִמּוֹ מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וְיֵשׁוּעַ בַּתָּוֶךְ׃ וּפִילָטוֹס כָּתַב עַל־לוּחַ וַיָּשֶׂם עַל־הַצְּלוּב וְזֶה־דְּבַר מִכְתָּבוֹ יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים׃

— הבשורה על-פי יוחנן יט, 16-19


לאחר הורדת גופתו של ישו מן הצלב היא נטמנה בקבר חצוב בסלע בחלקת הקבורה של יוסף הרמתי. הקבורה בקבר של אדם זר נדרשה מחמת איסור הלנת המת בהלכה היהודית. שלושה ימים לאחר הקבורה הגיעו לקבר מרים, אם ישו ומרים המגדלית ומצאוהו פתוח וריק. באוויר היה ניחוח ורדים כשמעל המקום ריחף מלאך שבישר להן על קימתו של ישו לתחייה
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר עָבַר יוֹם הַשַּׁבָּת וַתִּקְנֶינָה מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית וּמִרְיָם אֵם יַעֲקֹב וּשְׁלֹמִית סַמִּים לָלֶכֶת וְלָסוּךְ אֹתוֹ בָּהֶם׃ וּבְאֶחָד בַּשַּׁבָּת בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם בָּאוּ אֶל־הַקָּבֶר כַּעֲלוֹת הַשָּׁמֶשׁ׃ וַתֹּאמַרְנָה אִשָּׁה אֶל־אֲחוֹתָהּ מִי יָגֶל־לָנוּ אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פֶּתַח הַקָּבֶר׃ וּבְהַבִּיטָן רָאוּ וְהִנֵּה נִגְלְלָה הָאָבֶן כִּי הָיְתָה גְּדֹלָה מְאֹד׃ וַתָּבֹאנָה אֶל־תּוֹךְ הַקָּבֶר וַתִּרְאֶינָה בָּחוּר אֶחָד ישֵּׁב מִיָּמִין וְהוּא עֹטֶה שִׂמְלָה לְבָנָה וַתִּשְׁתּוֹמַמְנָה׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל־תִּשְׁתּוֹמַמְנָה אֶת־יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי הַנִּצְלָב אַתֵּן מְבַקְשׁוֹת הוּא קָם אֵינֶנּוּ פֹה הִנֵּה־זֶה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִשְׁכִּיבֻהוּ בוֹ׃ וְאַתֵּן לֵכְנָה וְהִגַּדְתֶּן לְתַלְמִידָיו וּלְפֶטְרוֹס כִּי הוֹלֵךְ הוּא לִפְנֵיכֶם הַגָּלִילָה וְשָׁם תִּרְאֻהוּ כַּאֲשֶׁר אָמַר לָכֶם׃ וַתְּמַהֵרְנָה לָצֵאת וַתְּנוּסֶינָה מִן־הַקֶּבֶר כִּי אֲחָזָתַן רְעָדָה וְתִמָּהוֹן וְלֹא־הִגִּידוּ דָבָר לְאִישׁ כִּי יָרֵאוּ

— הבשורה על-פי מרקוס טז, 1-8


הברית החדשה אינה מספקת תיאור ברור של מקום הצליבה. זיהוי מקום הצליבה והקבורה המשוער, כמקובל עד ימינו, מיוחס להלנה, אם הקיסר הרומי קונסטנטינוס, אשר ביקרה בירושלים שלוש מאות שנים אחרי מות ישו, ב-326. מורה דרך מקומי הוביל את הלנה למקום הקבורה שהיה מוסכם על המאמינים אז, וכן הצביע בפניה על שרידים של הצלב האמיתי – לפי המסורת באותה עת. בעקבות כך קידשה הלנה את המקום, שם הורה הקיסר, כעבור זמן, להקים כנסייה לציון אתר הקבר הקדוש – היא ‘כנסיית הקבר’.גילוי שרידי הצלב נתפש כעדות לאדיקותו הדתית של הקיסר קונסטנטינוס. אות לכך אפשר למצוא במכתב ששלח ב-351 קירילוס מירושלים אל קונסטנטיוס השני, בנו של קונסטנטינוס הגדול

בזמן [שלטונו] של אביך המבורך והזכור לטוב, שרידי עץ הצלב נמצאו בירושלים. בעזרת חסד האל, שהוענק בעקבות מסירות חיפושו האצילי, התגלו המקומות הקדושים הנסתרים.

— קירילוס, בישוף ירושלים, מכתב לקונסטנטינוס, 3


המצדדים כיום בזיהוי האתר כמקום הצליבה נסמכים על מחקר היסטורי ועל ממצאים ארכאולוגיים, על פיהם במקום זה הייתה מחצבה נטושה, המתוארכת למאות ה-8 וה-9 לפנה”ס. המקום כולו השתרע מחוץ ל”חומה השנייה” של העיר, בשנות העשרים והשלושים של המאה הראשונה לספירה – זמן צליבתו המשוער של ישו. ייתכן כי איכותו הירודה של הסלע בגבעת הגולגולתא כאבן בנייה הייתה הסיבה לנטישת המחצבה, ולשימוש בה כאתר צליבה – וכך נשתמר המקום. גם זיהויו כאתר הקבורה מתקבל על הדעת, כיוון שנמצאו במקום עוד כוכי קבורה יהודיים, חצובים בסלע, מתקופת בית שני. עם זאת, חלק מן החוקרים חולקים על זיהוי המקום כאתר צליבה רומי, שכן אזור הרובע הנוצרי של ימינו היה מיושב ומאוכלס ברובו, באותה עת, לכן גם אגריפס הראשון החליט להקיף את כל השטח ב”חומה השלישית” בשנת 40 לספירה (כשבע שנים בערך לאחר הצליבה); מכאן שהרומאים לא היו ממקמים אתר צליבה בלב פרוור מאוכלס של העיר.בימינו, לא כל הנוצרים מקבלים את זיהוי המקום הזה כאתר הקבורה. מספר זרמים פרוטסטנטיים גורסים שכנסיית הקבר לא מתאימה למסופר בברית החדשה, שם מתוארים גבעה וגן. לכן, הפרוטסטנטים מזהים את גבעת הגולגולתא עם “גן הקבר” – מערת קבורה חצובה השוכנת כקילומטר מצפון לכנסיית הקבר, מחוץ לחומות העיר העתיקה. גרסה זו לגבי מקום הגולגולתא חדשה יחסית והתקבעה בשלהי המאה ה-19. יצוין כי מחקר מודרני שנערך בשנות ה-70 של המאה ה-20 תיארך את הקברים שבגן הקבר לתקופת בית ראשון, היינו – מאות שנים לפני תקופתו של ישו

היסטוריה

מתחם הכנסייה לפני הקמתה

לפי המחקר הארכאולוגי, באזור בו עומדת כיום כנסיית הקבר פעלה כנראה עד תקופת הבית השני מחצבה. קונראד שיק מציין במחקרו הראשוני על הכנסייה את הימצאותה של מערת קבורה חצובה, מתוארכת לתקופת הבית הראשון, בסמוך לקיר הדרומי של הכנסייה. מערה זו כללה חלל שבקירותיו נחצבו מדפי קבורה. החלל נהרס כנראה בשלהי המאה ה-19, תוך כדי בניית בור מים במקום. שטח זה שכן, כאמור לעיל, מחוץ לחומות העיר ירושלים.בתקופה הרומית, לאחר בניית “החומה השלישית”, הוכלל השטח בתוך תחומי העיר. כחלק מבנייתה המחודשת של ירושלים כ”איליה קפיטולינה”, הוקם בשטח זה ה”פורום” העירוני ובו מקדש לאלה אפרודיטי. על פי המסורת הנוצרית נהרס המקדש לאחר ביקורה של הלנה, אם הקיסר קונסטנטינוס, אחרי שהיא “גילתה את שרידי הצלב האמיתי” עליו נצלב ישו. אליבא דקואנון, מבנה הבזיליקה של העיר שעמד בפורום זה, פורק ונבנה מחדש כבזיליקה של הכנסייה – (ה”מרטיריון”) – בסמוך לסלע הצליבה, ולמבנה הקבר. הגם שאין הוכחות לטענה זו, היא התקבלה כסבירה על דעתם של חוקרים שונים.עדות הקשורה לתקופה קודמת לבניית הכנסייה, התגלתה בחפירה ארכאולוגית בקפלת וארטן : על אבן באורך 61 ס”מ, שנמצאה על קירותיו של מבנה רומי הקבור מתחת ליסודות הבזיליקה הקונסטנטינית (המרטיריון), משורטט רישום או “גרפיטי” של ספינת מסחר רומית, בפרופיל. מתחת לספינה מופיעה כתובת לטינית: (“אלוהים, הלכנו” או “באנו”). על פי מגן ברושי הכתובת מאזכרת את הנוסח הלטיני של פסוק מספר תהילים קכ”ב: “שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי; בֵּית ה’ נֵלֵךְ”, וכן של פסוק מן הבשורה על-פי יוחנן 6, 68 – “אֲדֹנִי אֶל־מִי נֵלֵךְ דִּבְרֵי חַיֵּי עוֹלָם עִמָּךְ”

התקופה הביזנטית

בתחילת התקופה הביזנטית בארץ ישראל הוחל בבניית כנסייה לציון מקום צליבתו, קבורתו וקימתו לתחייה של ישו. מפעל בנייה נרחב זה החל בעקבות בקשתו של בישוף ירושלים מהקיסר בוועידת הכנסייה בניקאה, ב-325, לחשוף את קבר ישו. אדריכל הכנסייה, שנבנתה בין השנים 326–335, היה אמן ממוצא סורי או ארצישראלי, בשם זנוביוס. הכנסייה מוקמה על תוואי רחוב ה”קארדו”, הנמתח משער שכם אל שער ציון. שורת מדרגות הובילו דרך שלושה פתחים לאטריום מלבני ממנו נכנסו המבקרים אל בזיליקה גדולה בעלת חמישה סטווים, גדולה כפליים מהכנסייה הנוכחית, בה נערכו טקסי הליטורגיה וטקסים אחרים. בצדה המערבי של הבזיליקה ניצב אפסיס גדול, מכוון מערבה אל מערת הקבר, ובו עמדו 12 עמודים, כמניין שנים-עשר השליחים של ישו. מהבזיליקה נכנסו המבקרים לחצר קטורה (ללא גג), שהייתה מוקפת בסטווים של עמודים, המכונה “הגן הקדוש”, ובפינתה הדרום-מזרחית התנשא סלע הגולגולתא, שעוצב בעבודת חציבה. גבעה זו הייתה מקושטת ועמד עליה צלב מעוטר , תרומתו של הקיסר תיאודוסיוס השני. מן החצר נכנסו המבקרים ל”אנסטאזיס” (ביוונית: מקום התחייה) – אולם גדול ועגול הבנוי בצורת רוטונדה, במרכזו ניצב הקבר בתוך אדיקולה (היכלית). חלק זה נבנה, ככל הנראה, בשני שלבים: בתחילה היה קטור (חסר גג), ובשלב מאוחר יותר נוספה לו כיפה גדולה.אוזביוס מקיסריה, שהיה מקורב לקיסר קונסטנטינוס, תיאר בחיבורו “חיי קונסטנטינוס” את בניית הכנסייה על ידי הקיסר

כך נבנתה ירושלים החדשה על מבנה התחייה. ראשית הוא קישט את המערה עצמה שהייתה המרכז לכל העבודה – מרכז שבו מלאך קורן הודיע לכל על חידוש הבשורה אשר למושיע. […] בהשקה למערה שפנתה לעבר השמש העולה נבנתה הבזיליקה – מבנה מפלא שהגיע לגובה רב ולממדים גדולים לאורך ולרוחב. לוחות שיש מגויד רצפו את תוכן הבניין ומראה הקורות מבחוץ הראו מראה של יופי בלתי רגיל שלא פחות משיש נצנץ כברק של אבנים מלוטשות המתאימות היטב זו לזו, ובאשר לתקרה – כיסוי של עופרת חיזק אותה מבחוץ סביב סביב – כהגנה מפני הגשם בחורף, אך מבפנים היה הגמר בעיבוד לספינים שכמו הים הגדול כיסה את פני כל הבזיליקה כקבוצות קבוצות של אותם ספינים המצופים בזהב ואשר העניקו מראה למקדש כולו כמופז בזהב

חפירה שנערכה בשטח הפטריארכיה הקופטית ב-1997, באזור שמצפון לכנסייה הנוכחית, חשפה שרידי מבנה ריבועי באורך 16 מטר העשוי מאבני גזית. המבנה תוארך למאות 4–5 לספירה והארכאולוגים מעריכים כי שימש כאחד ממבני הספח של הכנסייה, כגון בפטיסטריום, עליו היה ידוע מכתבי הצליינים.לאורך התקופה הביזנטית שופץ המבנה מספר פעמים; את השיפוץ הנרחב ביותר ערך, כנראה, יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, במחצית השנייה של המאה ה-6. מבנה זה היה ללא ספק המבנה החשוב והמרכזי ביותר בירושלים באותה תקופה. עדות לכך ניתן למצוא ב”מפת מידבא” המתוארכת למאות 6–7 לספירה, שבה מוצגת כנסיית הקבר במרכז ירושלים.עדות נוספת למרכזיותה של הכנסייה משתקפת בקביעת תאריך חג חנוכת הכנסייה ב-14 בספטמבר; תאריך החג הזה, שנחוג לראשונה ב-335, מציין גם את יום חנוכת מקדש יופיטר על גבעת הקפיטולין ברומא, וזה גם התאריך בו נחוג חג מציאת הצלב. בחירת התאריך ביום זה מסמל את ניצחונה של הנצרות על הפגניות. גם ייצוגים אמנותיים שונים מהתקופה מעידים על חשיבותה הדתית של הכנסייה: ייצוג כזה מופיע על גבי מיכלי שמן קדוש (אמפולות) ששימשו את עולי הרגל, ומצויים אף במבנים ממשיים, כדוגמת מבנה כנסיית סנטו סטפאנו רוטונדו (Santo Stefano Rotondo) ברומא, בהם הפך המבנה המרכזי המעוגל של הרוטונדה לאלמנט דתי סימבולי

התקופה הפרסית והערבית הקדומה

עם כיבוש ירושלים בידי הפרסים ב-614 נהרסה הכנסייה כמעט כליל, ונשארו ממנה רק שרידים דלים. הפרסים שהו בירושלים שנים ספורות, ועם שוב הביזנטים לירושלים ב-628 בראשותו של הקיסר הרקליוס עברה הכנסייה סדרת שיפוצים שלא הושלמו, שכן ב-638 כבשו המוסלמים את הארץ ופעולות הביזנטים בירושלים הוגבלו. עם זאת, המוסלמים לא נגעו לרעה בכנסייה, כחלק ממדיניות הסובלנות הכללית בה נהגו כלפי בני דתות אחרות שכבשו, במיוחד כלפי עמי הספר. מסופר אף כי כובש הארץ המוסלמי עומר בן אל-ח’טאב, סר לכנסייה לאחר כיבושה והתפלל בכבוד רב מול פתחה – ולא בתוכה, כדי שהכנסייה לא תהפוך לקדושה למוסלמים וייווצרו מריבות על שטחה. לפי סיפור זה, במקום בו התפלל עומר נבנה מסגד עומר, השוכן עד היום ליד כנסיית הקבר. סובלנות דומה לא אפיינה שליטים מוסלמים אחרים, ובשנת 1009 ציווה הח’ליפה הקנאי אל-חאכם באמר אללה להרוס את הכנסייה.לפי עדותו של אולריך , בישוף העיר אורליאן על טקס “שבת האור”, עדות המתוארכת בין השנים 1025–1028, בתקופה זו שוקם לכל הפחות מבנה האדיקולה. ב-1033 פקדה רעידת אדמה חזקה את ירושלים, בעטיה נהרסו מבנים רבים בעיר, ובהם מבנה כנסיית הקבר. בעקבות כך התירו הפאטימים (שליטי הארץ המוסלמים) לנוצרים לשקם את כנסייתם. הקיסר הביזנטי מונומכוס ניצל היתר זה, ואחרי 1042 עברה הכנסייה שיפוץ יסודי ביוזמתו ובמימונו. בדיווח מ-1047 של מטייל פרסי בשם נאצר ח’וסרו , מתוארת הכנסייה כמבנה מפואר “המסוגל להכיל קהל של 8,000 אנשים … אשר נבנה במיומנות גבוהה ביותר, שיש צבעוני, באורנמנטיקה ופסלים…”.מתקופתו של מונומכוס נותרו שרידים בכנסייה. כנראה כבר בתקופתו נבנו שלוש הקפלות ממערב לחצר הכנסייה. אלה שייכות בשנות האלפיים ליוונים. בקשתות הבתולה ישנם עמודים מתקופתו, ובמספר מקומות מצויים שרידים של בנייה ביזנטית אופיינית לתקופה: לבנים דקות ובינן מילוי (למשל בקפלת אדם, או בכניסה לקתוליקון מהצד החיצוני). למעשה, המקום היחיד בו יש קפלה שהיא חיקוי של בניית מונומכוס – הוא הקפלה היוונית בדיר אברהם (המנזר היווני ממזרח לחצר הכנסייה)

התקופה הצלבנית והממלוכית

ב-1099 כבשו הצלבנים את ירושלים לתקופה של 88 שנים, במהלכה הם שיפצו את הכנסייה, פיארו אותה אף יותר ממונומכוס, ולמעשה מבנה הכנסייה היום מושתת רובו ככולו על הבנייה הצלבנית מאז.צליין אנגלו-סקסי בשם סאוולף , שביקר בארץ ישראל בין 1102–1103, מתאר בזיכרונותיו את הכנסייה: הרוטונדה, על פי תיאורו, הייתה בעלת גג פתוח או פתוח למחצה. סאוולף גם מציין בחיבורו מסורות שונות שנוצרו סביב חלל הכנסייה במשך מאות השנים, המצוינות באתרים שבתוך הכנסייה ומאזכרות אירועים שונים מחיי ישו – לדוגמה, תא המאסר של ישו, העמוד אליו נקשר ועונה, ועוד. את הכנסייה המחודשת חנכה המלכה הצלבנית מליסנדה, בתו של בלדווין השני, ב-1149 – שנת היובל לכיבוש העיר בידי הצלבנים. כתובת שנחצבה בקשת באזור הגולגולתא מציינת את חנוכת הכנסייה ב-15 ביולי 1149: “מקום זה הוא קדוש, מקודש על ידי דמו של ישו. באמצעות הקידוש שלנו [את המקום] איננו מוסיפים דבר לקדושתו. אולם המבנה, אשר נבנה מסביב ומעל למקום קדוש זה, נוצר ביום החמישה עשר ביולי, בנוכחותם של אבות הכנסייה [ושל] הפטריארך פולקר , אשר היה אז בשנה הרביעית לכהונתו, השנה החמישים לכיבוש העיר, אשר אז קרנה כזהב טהור. מ[זמן] לידת אדוננו נספרו אלף מאה וארבעים ותשע שנים.”כנסיית הקבר הצלבנית הייתה קטנה בהרבה, וכללה בשטחה רק את חצר הגולגולתא ואת הרוטונדה. הצלבנים ויתרו למעשה על הבזיליקה הגדולה, אך קירו את הכנסייה כולה. גם כיוון הכניסה השתנה, ובמקום להיכנס ממזרח – החלו המבקרים להשתמש בכניסה חדשה מדרום, דרך חצר חיצונית. עם זאת, נוכחותו של שער כניסה צלבני ברחוב הנוצרים מעיד על כניסה לכנסייה ממערב שהתקיימה לפחות בין כיבוש ירושלים לבין חנוכת הכנסייה. צידו הפנימי של שער זה (המכונה גם “קשת מרים”) נמצא באזור שבשליטת הפרנציסקנים.משמאל לפתח הכניסה הוקם מגדל פעמונים ששרד רק בחלקו התחתון, ואילו מצד ימין נבנו מדרגות אל הגולגולתא. סביב האדיקולה הוקמה רוטונדה חדשה, בעלת אמבולטוריום המופרד בעזרת 18 עמודים מהחלל שמסביב הקבר. בכנסייה הוקמו אז גם קפלות שונות, שייצגו דמויות ואירועים מחיי ישו, וביקור בהן נחשב לביקור באתר “האמיתי”. תיאור הכנסייה מופיע בכתבי יד שונים מן התקופה כמו מפת קמבריי, כשלצידה מכלול המסדר ההוספיטלרי.ב־2 באוקטובר 1187, לאחר 88 שנות שליטה צלבנית, כבשו המוסלמים בראשות צלאח א-דין את ירושלים. צלאח א-דין החליט להותיר על כנה את כנסיית הקבר, כדי למנוע פריצה של מסעי צלב נוספים, ולהתיר התיישבות נוצרים בעיר, למרות הטבח שבוצע בתושביה המוסלמים (והיהודים) של העיר בעת הכיבוש הצלבני. הוא הפקיד את מפתחות הכנסייה בידי משפחת ג’ודה, כאשר משפחת נוסייבה אחראית עד היום על פתיחת הכנסייה וסגירתה. שתי המשפחות הן מוסלמיות.בתקופה הממלוכית הוגבל חופש הפולחן הנוצרי והיהודי באופן כללי, וזאת על ידי איסור בנייה ושיפוץ של מבני תפילה קיימים (“חוקי עומר”). בעקבות כך לא יכלו הנוצרים לשפץ את כנסיית הקבר. בתקופה העות’מאנית התירו שליטי העיר לנוצרים לבצע תיקונים וחיזוקים קלים במבנה הכנסייה, אך מאידך הפקידו את מפתחות הכנסייה בידי משפחת ג’ודה המוסלמית. במשך תקופות ארוכות גבו בשל כך המוסלמים “דמי כניסה” מהמבקרים בכנסייה, ובימים שבהם גבר המתח בין הנוצרים והמוסלמים בירושלים, הם סירבו לפתוח את דלתות הכנסייה למשך ימים ולעיתים שבועות. נזירים שהתגוררו בתוך הכנסייה “נכלאו” למעשה בשל כך, ולולא חבריהם מבחוץ שהגניבו להם אוכל ומים דרך חלון, היו בוודאי גוועים ברעב

התקופה העות’מאנית

תיאורי עולי רגל רבים מן המאה ה-19 מספרים על ההזנחה של המבנה תחת השלטון העות’מאני. הסופר האמריקאי הרמן מלוויל ביקר בכנסייה בשנת 1857 ותיאר את ההזנחה ששררה בסביבתה. על פי זיכרונותיו “לגלוג ובוז צורב וחוסר אמונה מושלים בכנסיית-הקבר, והרפש מציף בסרחון כל קרן ופינה, ונחיל רוכלים חמוש באלף תחבולות מוכר לך צלבים ומזכרות זולות”. דברים בסגנון דומה אפשר למצוא בזיכרונותיהם של מבקרים אחרים מאותה תקופה ובהם מארק טוויין, בנג’מין דיזראלי ואחרים.ב-1853 פרצה מלחמת קרים, בין היתר בשל המחלוקת על השליטה בכנסיית הקבר ובשאר המקומות הקדושים בארץ ישראל.ב-26 באפריל 1856, בשבת הקדושה שלפני הפסחא היוונית, פרצה בכנסייה קטטה גדולה בין הארמנים והיוונים על חלוקת “האש השמיימית המקודשת

בהדפס משנת 1861 המתאר את הרוטונדה, שיצר האדמירל הצרפתי פרנסואה אדמונד פאריי, ניתן לראות בד גדול בצבע כחול ועליו כוכבים לבנים שנתלה מעל מבנה הקבר. תפקידו של בד זה, שהוסר בסוף המאה ה-19, היה לשפר את האקוסטיקה בחלל. כמו כן, נראים בתיאור תאים בין העמודים שמסביב לרוטונדה. כיפת המבנה הייתה עשויה מעץ שעבר טיוח ופאריי מציין כי שיפוצים שהיו נדרשים בה לא בוצעו עקב חילוקי הדעות בין הכנסיות השונות המחזיקות בכנסייה.במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלה חקירה שיטתית של מבנה הכנסייה על ידי חוקרים וארכאולוגים, ובהם טיטוס טובלר, קונרד שיק, לואי-איג ונסאן ופליקס-מארי אבל. מדידותיו של שיק שימשו אף כבסיס לחלוקת שטח המבנה בין הכנסיות השונות. וירג’יליו קורבו (Virgilio Corbo) מבית הספר הפרנציסקני למקרא ערך בכנסייה מחקר ארכאולוגי בשנות ה-60 של המאה ה-19

תקופת המנדט הבריטי וממלכת ירדן
ביולי 1927 נפגעה הכנסייה בצורה משמעותית ברעידת אדמה, שפגעה במבנה המוזנח. הבריטים ניסו לגרום לשלוש העדות הגדולות להגיע להסכמה באשר לשיפוץ כולל של הכנסייה אולם ללא הצלחה. עם זאת, עד שנת 1935 שופצו והוחלפו, בניהולו של האדריכל הבריטי ויליאם הארווי , כיפת הקתוליקון, הפסיפסים בקפלת הגולגולתא וכן הוסרו משקופי השיש המגולפים של הכנסייה, שהועברו לטיפול ושימור במוזיאון רוקפלר, שם הם מוצגים עד היום.עם זאת, את השיפוץ המשמעותי של הכנסייה החלו רק בשנות השישים, תחת השלטון הירדני, והשיפוץ נמשך למעשה עד סוף המאה העשרים. במרץ 1947 הותקנו סביב האדיקולה תומכות מתכת ועץ שנועדו למנוע את התמוטטותה. בשל מחלוקת על אופיו של השיפוץ, התומכות ניצבו במקום עד לשיפוץ המקיף של מבנה הקבר בשנים 2016–2017. המחלוקת נסבה סביב רצונם של היוונים לשפץ ולחזק את המבנה הקיים מול שאיפתם של הקתולים להחזירו למצבו כפי שהיה בתקופה הצלבנית

התקופה הישראלית
בסוף שנות השמונים של המאה ה-20 הושלם שחזור סלע הצליבה בידי ארכיטקט מטעם הכנסייה היוונית-אורתודוקסית.ב-15 במאי 2009 התארח האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בכנסייה, כחלק מביקורו בישראל. בנדיקטוס ביקר בכנסייה כאורח הכנסיות היוונית-אורתודוקסית והארמנית. לאחר טקס וסיור בכנסייה קיים האפיפיור תפילה פרטית בקפלה של הגולגולתא.בשנת 2016 החל שיפוץ מקיף של מתחם מבנה הקבר, לאחר שהושג הסכם בין שלושת הגופים העיקריים שלהם חלק בכנסיית הקבר על פי הסטטוס קוו: הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, משמורת ארץ הקודש (הפרנציסקנית) והפטריארכיה הארמנית. במסגרת השיפוץ הוסרו אבני השיש מעל קבר ישו לראשונה מאז המאה ה-16.בפברואר 2018 הורו הגורמים המנהלים את הכנסייה על סגירת הכנסייה לצליינים במחאה על כוונת עיריית ירושלים לגבות ארנונה על מבנים ואזורים מסחריים שבבעלות הכנסיות ועל הצעת חוק פרטית שנועדה להלאים קרקעות שהכנסייה מכרה ליזמים פרטיים. לאחר שלושה ימים נפתח המתחם לאחר התערבות ראש ממשלת ישראל

אדריכלות

מבנה כנסיית הקבר
מבנה הכנסייה היום מבוסס על השיפוץ הצלבני, והוא כולל את חמש התחנות האחרונות מבין 14 תחנות ויה דולורוזה – תחנה 10: הסרת בגדי ישו, תחנה 11: צליבתו, תחנה 12: מותו על הצלב, תחנה 13: אמו הסובלת, תחנה 14: קבורתו (במאה ה-21 נוספה בקבר תחנה נוספת מספר 15 המשמרת את זיכרון תחייתו של ישו). כמו כן ניתן למצוא בכנסייה אתרים חשובים כמו אבן המשיחה, שעליה טיהרו את גופתו; מערת גילוי הצלב; מקום קבורת אדם הראשון; וקברים חצובים מימי בית שני. הכנסייה כוללת גם מספר רב של קפלות וחדרים שונים, המוחזקים בידי העדות הנוצריות השונות

חצר כנסיית הקבר והחזית
חצר הכניסה לכנסייה מכונה “פרוויס” . החצר עצמה והמנזרים סביבה מהווים חלק אינטגרלי מהכנסייה. בחצר, השייכת לשלוש העדות הגדולות המחזיקות בכנסיית הקבר: הלטינים, הארמנים והיוונים, מתקיימת פעילות ליטורגית, בעיקר בתקופת הפסחא. לדוגמה, ביום חמישי הקדוש מתקיימת בחצר רחיצת הרגליים על ידי הפטריארך האורתודוקסי לזכר רחיצת רגלי התלמידים על ידי ישו בעת הסעודה האחרונה.
לכנסייה שער בן שני פתחים, ובכך תכנון הכניסה לכנסייה מתכתב עם “שער הזהב” (שער הרחמים) דרכו נכנס ישו לירושלים. הפתח הימני נאטם בסוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13, בעבר היו מעל הפתחים ציורי פסיפס שנשרו עם השנים אולם תיאורם מצוי בכתבי נוסעים בני התקופה. משקופי השערים, העשויים שיש ומתארים סצנות הקשורות לשבוע האחרון בחיי ישו (מעל הפתח המערבי) ומוטיבים צמחיים וסצנות מיתולוגיות (מעל הפתח המזרחי) הוסרו על ידי מחלקת העתיקות של המנדט הבריטי והועברו בשנת 1935 למוזיאון רוקפלר.סביב החצר כנסיות ומנזרים השייכים ברובם ליוונים אורתודוקסים. מימין לכניסה דלת המובילה לכנסיית מיכאל הקדוש, הנמצאת בבעלות הקופטים אולם למעשה בידי האתיופים. ממנה ניתן לעלות לכנסייה העליונה (גם היא בבעלות הקופטים דה יורה אולם בידי האתיופים דה פקטו), כנסיית ארבע החיות. בכנסייה העליונה ניתן לראות תמונה של מלכת שבא המגיעה לביקור אצל שלמה המלך. על פי המסורת האתיופית, למלכת שבא ולמלך שלמה היה בן, מנליק הראשון, שנחשב למייסד השושלת המלכותית האתיופית. ליד תמונת מלכת שבא ישנה תמונה המייצגת את השילוש הקדוש. מכנסייה זו ניתן לצאת לגג הכנסייה המכונה “דיר אל סולטאן” המצוי בבעלות אתיופית ומכונה כך על שמו של שלמה המלך. מדרום (מימין) לכנסיית מיכאל הקדוש מנזר המוקדש ליוחנן השייך לארמנים.מדרום לכנסיית יעקב מנזר דיר אברהם השייך ליוונים אורתודוקסים וכולל את משרדי הנהלת כנסיית הקבר. במנזר צומח עץ זית המזוהה על ידי היוונים כעץ בו נלכד האיל בעת עקדת יצחק. משום כך מכונה המקום “דיר אברהם”. מתחת למנזר, ולמעשה מתחת לרחבת הכניסה כולה, משתרע בור מים ענק, שהכניסה אליו היא ממרתפו של המנזר, בו נמצא גם חדר אוכל לנזירים, שמקורו צלבני וקירותיו מעוטרים בציורי קיר המשמש כמחסן.מול כנסיית הקבר (בדרום המתחם) נמצא מנזר יווני המכונה גת שמנים מטוכיון. משמעות המילה “מטוכיון” היא משכן או מקום. מכאן מתחילים היוונים את תהלוכת מרים, אם ישו, המסתיימת בקברה של מרים בסוף חודש אוגוסט בלילה לכבוד חגה של מרים שנמשך אצל היוונים מספר ימים. ממערב למתחם שלוש קפלות שנבנו כנראה עוד לפני התקופה הצלבנית, על ידי קונסטנטינוס מונומכוס ושופצו מחדש על ידי הצלבנים. הקפלה הדרומית ביותר מוקדשת ליעקב הקדוש, אחי ישו. יעקב היה גם בישופה הראשון של ירושלים. הקפלה הזו משמשת את הקהילה האורתודוקסית הערבית של ירושלים. במרכז קפלה המוקדשת למרים המגדלית. האתר המרכזי, הנראה כמו באר, מסמן את המקום בו, על פי המסורת, עמדה מרים המגדלית בעת הצליבה. בחלק הצפוני ביותר, מתחת למגדל הפעמונים, קפלה המוקדשת לארבעים המרטירים של סבסטיה (בארמניה).משמאל לכניסה שלושה עמודים. על אחד מהם גרפיטי של צליין מוונציה שביקר בכנסייה במאה ה-14 והשאיר את שמו, , את תאריך ביקורו המדויק ואת סמלו

אולם אבן המשיחה

אבן המשיחה, הנמצאת בכניסה לכנסייה, היא האבן שעליה לפי המסורת הנוצרית הונחה גופתו של ישוע אחרי שהורדה מן הצלב ובטרם נטמנה בקבר. אף על פי שמשיחת ישוע בשמנים מתוארת בברית החדשה, האבן עצמה איננה נזכרת: “וַיִּקְחוּ אֶת־גּוּפַת יֵשׁוּעַ וַיְחַתְּלוּהָ בְתַכְרִיכִין עִם־הַבְּשָׂמִים כְּמִנְהַג הַיְּהוּדִים לִקְבֹר אֶת־מֵתֵיהֶם” (הבשורה על-פי יוחנן יט, 40). מקום המשיחה (ולא אבן המשיחה) נזכר בכנסיית הקבר החל במאה השמינית, במיקומים שונים: בתוך קבר ישוע, באזור החצר של הכנסייה, ואחרי שיפוצה של הכנסייה על ידי הצלבנים והכנסת כל אתריה מתחת לקורת גג אחת – מקום המשיחה זוהה בלב אולם המשיחה, ליד הנקודה בה זוהה טבור העולם. אבן במקום המשיחה נזכרת לראשונה בתיאוריהם של עולי רגל שביקרו בירושלים בשנות השלושים של המאה ה-14. בתיאוריהם האבן נזכרת במקומה הנוכחי, ומתוארת כלוח עשוי אבן פורפירי שצבעה ירוק או שחור. כיום, האבן מכוסה בלוח שיש המגן עליה מפני עולי הרגל הרבים, שהותקן בשיפוץ שלאחר שנת 1810. על האנדרטה מופיע טקסט ביוונית המתאר את חשיבותה של האבן: “יוסף [הרמתי] המכובד הוריד את גופך הקדוש מן הצלב, ועטף אותו בתכריכי כותנה נקיים, משוחים במור, והניח אותו בקבר חדש”.הקיר שמאחורי האבן, החוצץ בין הכניסה לבין הקתוליקון נבנה אף הוא לאחר 1810 כקיר תמיכה זמני בקשת שעמידותה התערערה. במהלך המאה העשרים הלך וגבה הקיר כיוון שהוא שייך בלעדית ליוונים אורתודוקסים. בנייה זו כיסתה את קבריהם של ארבעה מלכים בני המאה ה-12. על קיר זה פסיפס שנוצר בשנת 1990. בפסיפס החדש ניתן לראות את העיר ירושלים וחומותיה, המזכירות את העובדה כי הצליבה התרחשה מחוץ לעיר, ושלוש סצינות עיקריות: ההורדה של ישו מהצלב (בצדדים ניתן לראות את שני הצלבים של הגנבים שנצלבו איתו ביחד), הנחתו על אבן המשיחה, והובלתו בתכריכים אל הקבר.השליטה על אזור זה מחולקת בין הכנסיות הארמנית ,היוונית-אורתודוקסית, הפרנציסקנית, הקופטית. הדבר מתבטא במנורות השייכות לארבע העדות.

השטח הארמני מערבית לאבן המשיחה
השטח מערבית לאבן המשיחה (לכיוון הקבר) שייך לארמנים. למטה נמצא פסיפס גדול, שבוצע בין השנים 1968–1982 על ידי אליעזר אנסקי, אביו של אלכס אנסקי, וישו שבפסיפס נעשה בדמותו של אלכס. הפסיפס מתאר את צליבתו של ישו ומצדדיו מרים אמו ויוחנן התלמיד האהוב. בפסיפס מתוארים גם הירח והשמש כחלק מהמערכת הקוסמית. לפני הפסיפס אתר ארמני המסמל את מקום עמידת הנשים (שלוש המריות) בעת צליבתו של ישוע. המונומנט נעשה בסגנון ארמני אופייני שחלקו העליון מעוצב בדמות הקתדרלה הארמנית באצ’מיאדזין והכתובת עליו מתייחסת לניצחונות האומה הארמנית. מעל, בגלריות, שטח נוסף השייך לארמנים המכונה “הגולגולתא השנייה” הנמצא בין הגולגולתא לבין הקבר. במקום פסיפס המתאר את לידתו של ישו במערה ואת ביקור האמגושים והרועים. הפסיפס על הרצפה חדש ומעוצב על פי דגמים ארמניים אופייניים. המזבח הקטן משמאל מוקדש לעמוד ההלקאה (חלקי עמוד ההלקאה מצויים בידי כל אחת משלוש העדות הגדולות, אם כי מדובר בעמודים מסלעים שונים)

הרוטונדה והאדיקולה

הרוטונדה היא כנסייה הֶרכֶּזית, שבמרכזהּ הגאומטרי והפולחני מצוי קברו של ישו. צורתה קונצנטרית לכנסיות הסמוכות והיא משמשת לכנסי זיכרון. כשהגיעו המוסלמים לירושלים הם בנו את כיפת הסלע בדיוק בהיקפה של כיפת הרוטונדה של כנסיית הקבר, וגודל כיפת הקתוליקון זהה לזה של כיפת מסגד אל-אקצא. חלקהּ הפנימי של הרוטונדה שייך לשלוש העדות ונציגיהן מנקים את הרצפה על פי סבב שבועי.סביב הקבר עמודים ממוספרים השייכים לכל אחת מהעדות הגדולות. החל מהמזרח העמודים 15–18 שייכים לארמנים, 12-14 ליוונים, 10-11 שייכים לארמנים (על אף שהחדרים עצמם באזור שייכים לקופטים), וגם העמודים 8–9 שייכים לארמנים אף שהחדר מאחוריהם, קפלת ניקודימוס, שייך (לכאורה) לסורים. עמודים 5–8 שייכים ליוונים אורתודוקסים ו-1–4 ללטינים. הכיפה החדשה של הרוטונדה נחנכה ב-1997 והיא פרי שיתוף הפעולה של שלוש העדות הגדולות לקראת המילניום הנוצרי. בכיפה פתח המתקשר לתחייתו של ישו, מהפתח יוצאות 12 קרני אור (השליחים) ולכל קרן שלוש פינות המסמלות את השילוש הקדוש.האדיקולה – מבנה האדיקולה (היכלית) כולל שני חללים – קפלת המלאך וקבר ישו. מבנה האדיקולה עבר מספר שינויים במהלך השנים. המבנה נחלק לשניים: חדר מבוא הידוע בשם קפלת המלאך וחדר נוסף בו נמצא הקבר עצמו. האדיקולה הנוכחית הוקמה ב-1810 על ידי יוונים אורתודוקסים בתרומה של הצאר הרוסי, לאחר שהקודמת נהרסה בשרפה שפרצה בכנסייה ב-1808. מעל האדיקולה מתנוסס עיטור חרוטי גדול המסמל את הכתר הרוסי. הקפלה מציינת את פגישת מרים, אם ישו, ומרים המגדלית עם המלאך שבישר להן על תחייתו של ישו. במרכזו ניצב מזבח עשוי אבן. על פי המסורת הנוצרית אבן זו היא אבן הגולל שסתמה את מערת הקבר המקורית. לצדי הקפלה שני פתחים עגולים שנועדו להוצאת האש הקדושה לציבור בשבת האור של חג הפסחא האורתודוקסי. מהחלון הצפוני מוציאים היוונים אורתודוקסים את האש הקדושה לקהלם, ומהחלון הדרומי מוציאים הארמנים את האש לארמנים ולסורים. דלת נמוכה מובילה לחדר הקבר עצמו.בחדר הקבורה המדופן ישנן 43 מנורות הבוערות יומם וליל. 13 של הלטינים, 13 של היוונים, 13 של הארמנים ו-4 של הקופטים. הקבר מכוסה בלוח שיש ומעליו שלושה תבליטים המסמלים את תחיית ישו (ביוונית – אנאסתאזיס). אחת ההוכחות, לכאורה, לכך שמדובר בקברו של ישו היא העובדה כי הקבר ריק כיוון שישו קם לתחייה לאחר 3 ימים.בשיפוצים שנהסתיימו בשנת 2018 נחשפה על גבי מבנה האדיקולה המקורי מ-1810 כתובת ביוונית הסובבת את חלקו העליון. הכתובת איננה ציטוט ישיר של הכתובים. הכתובת מתחילה בצד הצפוני של המבנה (הפונה לכיוון האזור הפרנציסקני): “יהללו גויים ועמים את משיח אלוהינו אשר נשא מרצונו את הצלב בעבורנו”. במערב (צידו האחורי של הקבר): “ובשאול שהה שלושה ימים, וישתחוו לתחייתו” וההמשך בצד הדרומי: “מן המתים, שבזכותה הוארו כל קצוות העולם”. חזית המבנה, הפונה מזרחה (לכיוון הקתוליקון) עוטרה בכתובות הקדשה המזכירות את כנסיית האדיקולה במרץ 1810 ושמות העושים במלאכה וציטוט מתוך מזמור הנאמר בתפילת הערב של שבת: “אל קברך מקבל החיים מתייצבים הבלתי ראויים. שיר הלל אנו מגישים לרחמיך, משיח אלוהינו, שכן את הצלב ואת המות קיבלת נטול-חטא כדי שתעניק לעולם את התחייה, בהיותך אוהב אדם

בשנת 1573 בנו הקופטים קפלה בצידו האחורי של הקבר והיא נמצאת מאז בידיהם

הקפלה הסורית וקבר יוסף הרמתי – ממערב לאדיקולה, באזור שמול הקפלה הקופטית, מצויה הקפלה שזכויות הבעלות עליה חלוקות בין הארמנים לבין הסורים אורתודוקסים. בתקופתה של הלנה, וגם לאחר מכן, שימשה הקפלה כאפסיס המערבי של הרוטונדה. הקפלה מכילה מערת קבורה המיוחסת לקברו של יוסף הרמתי, בעל חלקת הקבר בו נקבר ישו לאחר צליבתו ולניקודמוס. הארכאולוג שמעון גיבסון העלה את הסברה כי מדובר בקברה של משפחתו של ישו. מכל מקום, הקבורה היא קבורה אופיינית לימי בית שני ומעידה על כך כי בתקופתו של ישו, האתר בו נבנתה מאוחר יותר כנסיית הקבר היה מחוץ לעיר ואכן שימש לקבורה. הסורים רשאים להשתמש בה לפולחן בימי ראשון ובפסחא. בשל הוויכוח בינם לבין הארמנים על הבעלות, לא ניתן לשפץ את הקפלה והיא משמרת עדיין את עקבות השרפה הגדולה ונראית מוזנחת. עם זאת, בחודש אפריל 2014, הונח ריצוף על רצפת הקפלה שהייתה עשויה עד אז מעפר

הקתוליקון והאמבולטוריום

קתוליקון – הכנסייה המכונה קתוליקון משמשת את הכנסייה היוונית-אורתודוקסית והיא כנסיית הבישוף, כלומר הקתדרלה. בקתוליקון בוחרים את הפטריארכים היוונים. עד למאה התשע עשרה היה אולם הקתוליקון פתוח מצדיו הצפוני והדרומי ורק לאחר השרפה של המאה התשע עשרה ורעידת האדמה של 1927 הוקמו הקירות שגבהו בהדרגה וסגרו את החלל הפנימי של כנסיית הקבר. חפירה ארכאולוגית שנערכה באזור המקהלה של הקתוליקון גילתה שרידים של סלע האם עליו ניצבת הכנסייה. על כיפת הקתוליקון דמותו של ישו הפנטוקרטור, שליט העולם, בישופים של ירושלים וארבעת האוונגליסטים. בתוך הכנסייה מצביעים, כבר מהתקופה הצלבנית, על האומפאלוס, מרכז העולם. האומפאלוס מצוין בגביע ובראשו כדור הארץ המחולק לארבעה חלקים. המשמעות הסמלית שלו כפולה. מחד, עוד מסורת הקשורה להר הבית הועברה על ידי הנוצרים לתוך כנסיית הקבר, וסימלה בכך את מעבר המקדש האמיתי מהר הבית לתוך הכנסייה. מאידך, לעומת מרכז העולם היהודי, שהיה מרכז פיזי – אבן השתייה ממנה החל אלוהים ליצור את העולם, המרכז הנוצרי בכנסיית הקבר הוא רוחני וסמלי. האומפלוס ממוקם במרחק שווה בין הגולגולתא (מקום מותו של ישו) לבין הקבר (מקום תחייתו) כאשר מותו ותחייתו נתפסים כביטוי אולטימטיבי לחסד האלוהי שאפשר לאנושות את הגאולה.למרפסות הזהב בכניסה לקתוליקון יש פונקציית מעמד ויש פירוט למי מותר לעמוד על המרפסת שמיועדת על פי הסטטוס קוו לראשי השלטון, לעות’מאנים ולנציגי יוון.כלאו של ישו – החדר הקטן, בעל התקרה הנמוכה, נמצא לצד קפלת לונגינוס הקדוש, מחוץ למסלול האמבולטוריום. שתי מסורות שונות קשורות למקום זה. מסורת שמקורה במאה ה-12 רואה בו את המקום בו הוחזקו ישו ושני הגנבים לפני הצליבה. בתוך הקפלה מצביעים על אבן עם שני חורים – הסד לרגליים אליו נקשר ישו. על הרצפה לפני הקפלה נמצא תיאור חדש של עיט דו-ראשי המסמל את האימפריה הביזנטית.
מסביב לקתוליקון סובב מסדרון המכונה “אמבולטוריום” . באמבולטוריום מצויות שלוש קפלות המהוות אלמנט ארכיטקטוני המכונה .קפלת לונגינוס הקדוש – הקפלה היוונית-אורתודוקסית מוקדשת ללונגינוס הקדוש – חייל רומאי שעל פי הברית החדשה דקר את ישו: “אוּלָם אַחַד הַחַיָּלִים דָּקַר אֶת צִדּוֹ בְּרֹמַח וּמִיָּד יָצְאוּ דָּם וּמַיִם. (הבשורה על-פי יוחנן יט, 34). החייל מזוהה עם “לונגינוס הקדוש(אנ’)” על פי הבשורה על פי ניקודמוס, והרומח, לפי מסורת ארמנית, שמור בקתדרלת אצ’מיאדזין. השם לונגינוס נובע מהמילה לונחי ביוונית, שמשמעותה “חנית”.קפלת חלוקת הבגדים – הקפלה, הנמצאת בחזקת הארמנים, מציינת אירוע שהתרחש לאחר הצליבה. על פי הברית החדשה ניסה אחד החיילים הרומיים לחלק את בגדיו של ישו בהגרלה: “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְבוּ אוֹתוֹ וַיְחַלְּקוּ בְגָדָיו לָהֶם וַיַּפִּילוּ עֲלֵיהֶם גּוֹרָל מַה־יִּקַּח אִישׁ אִישׁ” (הבשורה על-פי מרקוס טו, 24). על פי המסורת הנוצרית מהווה אירוע זה את התגשמותו הנבואית של תיאור מספר תהילים: “יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם; וְעַל־לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל” (תהילים כב, 19). הקפלה מוקדשת גם לשואה הארמנית.קפלת הביזוי – הקפלה הדרומית ביותר באמבולטוריום היא קפלה יוונית-אורתודוקסית. בקפלה נמצא חלק נוסף מעמוד ההלקאה השייך ליוונים

המתחם הארמני

קפלת הלנה הקדושה – הקפלה נקראת על שם הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס. בפי אנשי הכנסייה הארמנית, המחזיקה בשטח זה, הקפלה קרויה על שמו של הקדוש הארמני גרגוריוס המאיר. בעבר הייתה הקפלה ברשות הכנסייה האתיופית, אולם זו מכרה אותה לכנסייה הארמנית בשל מצוקה כספית.בשנות ה-30 של המאה ה-20 ערכו הארמנים שיפוץ בקפלה והחליפו את מזבחות העץ במזבחות שיש. בשנות ה-40 וה-50 עוטרו קירות הקפלה בציורי שמן גדולים מעשי ידי האמן והאדריכל מארדירוס אלטוניאן. בשנות ה-70 נוספה רצפת הפסיפס מעשי ידיה של האמנית הישראלית חוה יופה הקפלה שופצה ונוקתה בעשור השני של המאה ה-21.הכניסה אל הקפלה היא דרך האמבולטוריום שבין “קפלת חלוקת הבגדים” לבין “קפלת הביזוי”, דרך טור של 29 מדרגות אבן מהתקופה הצלבנית השייכות אף הן לארמנים. על קירות מעבר זה מצויים צלבים אותם חרטו עולי רגל בתקופת ימי הביניים כעדות לביקורם ולאמונתם הדתית. הקפלה בנויה בצורה ריבועית. בקיר שממול לכניסה קבועים שני אפסיסים. האפסיס הצפוני מוקדש לגנב שהביע חרטה ואילו הדרומי להלנה עצמה. באפסיס זה ישנו מושב אבן עליו ישבה, על פי המסורת, הלנה בעת גילוי הצלב האמיתי. על רצפת הקפלה מצויה רצפת פסיפס, פרי ידיה של האמנית היהודייה, חוה יופה, ובה תיאור של הכנסיות החשובות ביותר של ארמניה שנבנו במאות הרביעית והחמישית וכן של תיבת נוח המצויה, על פי המסורת הארמנית, בהר אררט. הכתובת בפסיפס מתייחסת לשואה הארמנית בידי הטורקים (1915).על הקיר הימני מצוי ציור קיר גדול המתאר את הלנה ואת מציאת הצלב.הקיר הצפוני של הקפלה שייך לתקופה הביזנטית והיווה כנראה מסד לכנסייה שמעל. על הקירות תמונות המספרות את האירועים הקשורים לאומה הארמנית. על הקיר הצפוני: גרגוריוס המאיר מוצא מתוך הבור אליו נזרק בעקבות הפצת הנצרות בארמניה ובו חי במשך שנים הודות לחסדי הנסיכה שזרקה לו שאריות של אוכל; המלך הארמני תירידאט השלישי המוטבל בנהר על ידי גרגוריוס המאיר בבגדי בישוף, ומאחוריו כל העם הארמני הממתין להטבלתו (האומה הארמנית התנצרה כולה ב-301 עוד לפני צו הסובלנות כלפי הדת הנוצרית שפרסם הקיסר קונסטנטינוס ב-313); וישו המצווה על בניית הקתדרלה הארמנית באצ’מיאדזין אותה בנה גרגוריוס המאיר בשנים 301–302.על הקיר הדרומי: החזרת הצלב הקדוש מהפרסים על ידי הרקליוס דרך ארמניה ב-629; התגלות הצלב בארמניה.
קפלת ורטן הקדוש – הקפלה קרויה על שם הקדוש הארמני ורטן (St. Vartan), והיא מצויה בחזקת הכנסייה הארמנית. הכניסה אל הקפלה הקטנה היא דרך דלת ב”קפלת הלנה הקדושה”. הקפלה נוצרה כתוצאה מחפירה ארכאולוגית שנערכה בין השנים 1970–1971 ובה נחשפה מחצבה ושרידי מבנים המתוארכים למאה השנייה והרביעית. יש ויכוח בין החוקרים האם מדובר בטמנוס (מסד) של מקדש אדריאנוס שבנה כאן אדריאנוס במאה השנייה, או האם מדובר במסד לכנסיית הקבר. על גבי אחד מן המבנים הללו נמצא תיאור של ספינה רומית ומתחתיה הטקסט הלטיני, “אדוננו הלכנו”. (ראו פירוט ותמונה בראש הערך). בקפלה מזבח חדש עליו מתואר ורטן הקדוש, גיבור העולם הארמני שנלחם בשנת 451 נגד הפרסים.קפלת מציאת הצלב – המקום, על פי המסורת הנוצרית, שבו מצאה וזיהתה הלנה את הצלב האמיתי. הכניסה אליו היא דרך מדרגות היורדות מקפלת הלנה הקדושה. הקפלה שייכת לקתולים. בפינה הדרום-מזרחית של הקפלה לוח על הרצפה המתאר את מקום מציאת שלושת הצלבים, בהם צלבו של ישו. משמאל לו מזבח ומאחוריו פסל ברונזה המתאר את הלנה האוחזת את הצלב האמיתי. מתחת לפסל נרשם בלטינית: “פרדיננד מקסימיליאן, ארכידוכס אוסטריה, 1857 מזבח זה נבנה. שופץ 1965”. הכתובת מתייחסת למקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו, אשר מימן את הקמת הפסל לאחר ביקורו במקום ב-1855.הקריפטה הייתה מחצבה בתקופת בית שני, ואולי הייתה אף בשימוש בימי בית המקדש הראשון. היא שימשה בור מים בתקופה הביזנטית והצלבנית, והחלה להתקדש כמקום מציאת הצלב רק לאחר התקופה הצלבנית

מצפון לאדיקולה
קפלת מריה מגדלנה או מזבח “אַל־תִּגְּעִי בִי” – קפלה בחזקת הפרנציסקנים, המציינת את המקום שבו פגשה מרים המגדלית את ישו לאחר תחייתו. על פי הברית החדשה אמר לה ישו: “וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ יֵשׁוּעַ אַל־תִּגְּעִי בִי כִּי עוֹד לֹא עָלִיתִי אֶל־אָבִי וּלְכִי־נָא אֶל־אַחַי וְהַגִּידִי לָהֶם אֲנִי עֹלֶה אֶל־אָבִי וַאֲבִיכֶם וְאֶל־אֱלֹהַי וֵאלֹהֵיכֶם” (הבשורה על-פי יוחנן כ, 17). על המזבח ישנו תבליט מודרני המתאר את האירוע. על אף שהקפלה שייכת לפרנציסקנים, תלויות בה שתי מנורות אורתודוקסיות ואחת ארמנית.הכנסייה הפרנציסקנית – הכנסייה מוקדשת להתגלות ישו לאמו מרים לאחר תחייתו, אירוע שאינו מוזכר בברית החדשה. בקפלה חלק מעמוד ההלקאה השייך ללטינים. במרכזה טברנקולום ייחודי בצורת כדור העולם וממנו יוצאים קצוות מחודדים לארבעת קצוות העולם.אתרים נוספים במתחם הפרנציסקני – מימין לכניסה לכנסייה מצויה כניסה לחדרי אחסון והלבשה של בגדי הכמורה. על הקיר מוצגים בתוך ארון זכוכית חרבו ודורבנותיו של גוטפריד מבויון. בהמשך, מצפון לכנסייה הפתוחה לציבור מצויה הקפלה הפרטית של המסדר הפרנציסקני, בתוך חלל מן התקופה הצלבנית. במבואה לקפלה נמצאת עליה לשתי קומות סגורות לציבור בהן נמצאים תאי מגורים לנזירים.קשתות הבתולה – מתחם בו ניתן לצפות במספר שלבים ארכיטקטוניים מתקופות שונות. הקיר עצמו בצפון המתחם (בו נמצא הפתח של השירותים) הוא מהמאה הרביעית, מתקופתה של הלנה. העמודים הדקים יותר (על אחד מהם כותרת סל ועל אחד בסיס של עמוד בשימוש משני) שייכים לתקופתו של קונסטנטינוס מונומאכוס ששיפץ את כנסיית הקבר במאה ה-11 עוד טרם הגעת הצלבנים. העמודים הדקים לא תמכו בדבר ולמעשה הקיפו אזור פתוח, כפי שהיה עוד בתקופתה של הלנה, המכונה “הגן הקדוש”. כשהגיעו הצלבנים וקירו את אזור הגן הקדוש, הם הקימו את העמודים המסיביים, שנועדו לתמוך בתקרה. הקיר הדרומי של המתחם הוא למעשה הקיר הצפוני של הקתוליקון שנבנה בתקופה המודרנית. אם כן, ניתן לראות באזור לפחות ארבעה שלבי בנייה מתקופתה של הלנה ועד לעידן המודרני. יש ויכוח בין היוונים לבין הקתולים למי שייך המתחם ועל כן אין לשנות בו דבר בלי הסכמת שני הצדדים, אם כי התמונות על הקיר שייכות ליוונים


העדות הנוצריות בכנסייה

בכנסיית הקבר פועלות זה מאות שנים עדות נוצריות שונות, הנמנות עם הנצרות הקתולית או עם הכנסיות האורתודוקסיות. ברשות כל עדה חדרים, קפלות תפילה, אולמות, חפצי קודש וכדומה.סוגיית הבעלות בחלקי הכנסייה שלוש העדות השולטות בכנסייה הן העדה היוונית אורתודוקסית, העדה הארמנית, והמסדר הפרנציסקני המייצג את הוותיקן ואת הנצרות הקתולית בארץ. “שליטה” זו מתבטאת בהחזקת רכוש רב יחסית בכנסייה, וכן בזכויות יתר על פני עדות אחרות, כמו פיזור קטורת ברחבי הכנסייה לקראת עריכת טקס התפילה היומי, ומשקל יתר בהכרעות הקשורות למבנה ולסדרי החיים בכנסייה. הארמנים: בידי הארמנים קפלת הלנה, אזור בו עמדו שלוש המריות והאזור הצמוד, חדר אחד ברוטונדה, קפלת חלוקת הבגדים באמבולטוריום וקפלת יוחנן מחוץ לכנסיית הקבר ממזרח (הקפלה האמצעית).שלוש העדות הנוספות הפועלות בכנסייה הן עדות אורתודוקסיות מזרחיות הלא כלקדוניות, בדומה לארמנים, , הקופטים, הסורים והאתיופים.הקופטים: בידי הקופטים הקפלה מאחורי הקבר הקדוש, שני חדרים ברוטונדה, וחדר ממערב לכניסה לכנסייה עם מרפסת הצופה על אבן המשיחה. כמו כן טוענים הקופטים לבעלות על שתי קפלות, קפלת מיכאל הקדוש (ממזרח לכניסה לכנסיית הקבר) וקפלת ארבע החיות שמעליה. הבעלות על הקפלות נמצאת בוויכוח בינם לבין האתיופים.הסורים: בידי הסורים רק קפלת ניקודימוס באפסיס המערבי של הרוטונדה, והחדר הצמוד, קפלה הנתונה תחת מחלוקת בינם לבין הארמנים. כיוון שכך לא ניתן היה לשפץ את הקפלה אחרי השרפה של 1808, והיא נראית מוזנחת עם סימני שרפה. הדבר לא ישתנה אלא אם יגיעו שתי העדות להסכמה הדדית.האתיופים: לאתיופים היו זכויות בתוך כנסיית הקבר, אולם הם נדחקו והתמקמו בגג הכנסייה, דיר אל סולטאן, שם בבעלותם מנזר קטן לידו הם מצביעים על עץ זית המזוהה על ידם עם אתר עקדת יצחק. בידי האתיופים דה פקטו גם שתי הקפלות של ארבע החיות ומיכאל הקדוש השייכות דה יורה לקופטים.אזורים משותפים חצר הכנסייה (אם כי יש ליוונים בלבד את הזכות לנקות אותה), הכניסה, החזית ודלתות הכניסה, אבן המשיחה, המסדרונות הסובבים את הקתוליקון, השירותים, החלק הפנימי של הרוטונדה המוקף בעמודים, האדיקולה והקבר עצמו, נמצאים בבעלות משותפת של שלוש העדות הגדולות. המפתחות של הכנסייה נמצאות בידי מוסלמים, ואבראהים פאשא חילק את המשמרת על המפתחות בין משפחת ג’ודה השומרת על המפתחות, למשפחת נוסייבה הפותחת את הדלתות. לשומרים המוסלמים יש את הספסל משמאל לכניסה. בשבוע הקדוש של הפסחא הפטריארך היווני פותח את הדלתות ביום חמישי הגדול, הלטינים ביום שישי הטוב והארמנים בשבת האור. ביום ראשון של התחייה שוב המוסלמים פותחים את דלתות הכנסייה

הסטטוס קוו