החל מן המאה השש עשרה, הספרות הארמנית מתפתחת ברובה מחוץ לגבולות ארמניה ההיסטורית. מוקדים של חינוך ודפוס נוסדו בוונציה, קונסטנטינופול, רומא, אמסטרדם, מדרס, כלכותה ובמקומות נוספים שבהם התקיימו קהילות ארמניות. במאה השמונה עשרה מילאה הקהילה המֶכִיתָארִיסְטִית של אבות המסדר הקדושים באי סנט לָזָרוּס שבוונציה תפקיד חשוב בשימור ובהתפתחות התרבות, הספרות, הדפוס, החינוך והמדע הארמניים. בין חברי המסדר נמנו משוררים חשובים כגון מחיתאר סבסטצי – מייסד המסדר (המאה ה־17), נציג הזרם הקלאסי ארסן בגרטוני (המאה ה־18), והמשורר הרומנטי גֶוונד אלישאן (המאה ה־19), ואחרים. ההיסטוריוגרפיה הארמנית קמה לתחייה במאה השבע עשרה, כאשר נכתבו יצירות היסטוריות חשובות כגון „היסטוריה“ מאת ארקל דַוְרִיזֶ׳צִי (הושלמה בשנת 1662), „כרונוגרפיה“ מאת זכריה קנקרצי, ו*„כרונוגרפיה“* של גריגור דאראנאצִי (נכתבה בשנים 1634–1640). בין היצירות הבולטות ניתן להזכיר את הפואמה ההיסטורית של מרטירוס חרימצי – „סדר ומועדי מלכי ארמניה“. במאה השבע עשרה מתפתח סוג עצמאי של כרונוגרפיה היסטורית – רשימות מסע. מבין נציגי הז׳אנר ההיסטוריוגרפי ראויים לציון זכריה מאגוליס, ירמיה צ׳לבי קיומורג׳יאן, ומינאס אמדצי. בכתבי יד מן המאות ה־17–18 נשתמרו גם מספר יצירות דרמטיות, שהקדומה שבהן היא הדרמה הארמנית הראשונה – „מות הקדושה חריפסימה“, שהועלתה בבית הספר הקתולי הארמני בעיר לבוב בשנת 1668. בספרות של המאה השמונה עשרה הופיעו יוצרים כגון פַּגְטַאסַר דְפִיר, פֶּטרוס חַאפַאנצִי, ונגאש הובנַתָן – נציג הליריקה החילונית – שהכניסו מוטיבים ריאליסטיים חדשים, ביטאו את כבודו של האדם וחשפו את עולמו הפנימי. שיא ההתפתחות של השירה הלירית בימי הביניים והביטוי למגמות החדשות בא לידי ביטוי ביצירתו של המשורר והאשוּג סַאייט נובה, שיצר דוגמאות ייחודיות של שירה לירית אהובה (כתב גם בגאורגית ובטורקית). בשיריו ביטא סאייט-נובה את חוויית האהבה הנאמנה והטהורה, ויצר אמצעים צבעוניים ומלאי הבעה לתיאור דמות האהובה. ההומניזם, רוח החירות של היחיד, המאבק נגד קיפאון חברתי, יופיין של הצורות השיריות המזרחיות יחד עם החדירה העמוקה לנפש האדם – כל אלה מעניקים לשירתו מעמד ייחודי כשיא הספרות של שלהי ימי הביניים, ואת המחבר – כחלוץ הרומנטיזם בשירה הארמנית והגאורגית