בספרות המחצית השנייה של המאה ה־18 וראשית המאה ה־19 הזרם הדומיננטי היה הקלאסיציזם. נציגיו, ששחזרו את תולדות מאבק העם הארמני נגד הכובשים הזרים, כתבו בשפה הארמנית העתיקה – גראבר, שהייתה בלתי מובנת לרוב הקוראים. שירת האשוג  העממית, שנכתבה בשפה מובנת לעם, הייתה נפוצה מאוד במחצית הראשונה של המאה ה־19. משנות ה־1820 החלו סופרי תקופת ה“מעבר” לגבש שפה ספרותית ארמנית חדשה – אשחרהבר . בשנות ה־1840–1850 כתב לבונד אלישאן לראשונה מחזור שירים באשחרהבר – „שירי נאאפט“. עליית הרומנטיציזם ותחילת הספרות הארמנית החדשה קשורות בשמו של המשכיל והדמוקרט חַצ׳אטור אבוביאן. הוא למד בסמינר באצ׳מיאדזין ובאוניברסיטת דורפט. אבוביאן הותיר אחריו מורשת ספרותית עשירה בז׳אנרים שונים – שירים, סיפורים, רומנים, משלים, מאמרים פובליציסטיים ומחקרים באתנוגרפיה ובהיסטוריוגרפיה. הוא כתב באשחרהבר, דמוקרטיז את הספרות, ותיאר לראשונה אדם מן העם. יצירתו הידועה ביותר היא הרומן „פצעי ארמניה“ (נכתב בשנת 1840, פורסם לאחר מותו בשנת 1858), המוקדש לאירועי השנים 1826–1828 – תקופת סיפוח ארמניה המזרחית לרוסיה. עליית הרומנטיציזם בספרות הארמנים המערביים קשורה ביצירותיהם של לבונד אלישאן ומקרטיץ׳ פשיקטשיאן, ששירתם ביטאה את הפאתוס של התנועה לשחרור לאומי. ביצירותיו של פטרוס דוריאן הגיעה השירה הלירית הארמנית הרומנטית לשיאה האמנותי. בשנות ה־1870–1880 כתב המשורר האזרחי רפאל פטקניאן את אחד משיריו היפים ביותר – „דמעות הארַאקס“. התפתחות הרומן החברתי קשורה בשמו של פרץ פרושאן. ביצירותיו של הסופר והמורה גזארוס אגייאן, שהיה גם מחבר אגדות עממיות, באו לידי ביטוי רעיונות השכלה וחינוך. גבריאל סונדוקיאן (1825–1912) נחשב למייסד הדרמה הריאליסטית הארמנית החדשה. הוא נציג הריאליזם הביקורתי, המשקף ביצירותיו את המוסר וסגנון החיים של העיר הישנה. בעיות יומיומיות עולות לדרגת הכללות חברתיות רחבות, והסתירות שבחיים נחשפות במלואן. במחזות „חתבאלה“, „פפו“, „המשפחה ההרוסה“ מתוארת טוהר הרוח והמוסר של פשוטי העם כניגוד לתאוות הבצע וחוסר המצפון של הבורגנות. התפתחות הדרמה בספרות הארמנית המערבית קשורה בשמו של הסאטיריקן והמחזאי חקוב פארוניאן (1843–1891). ביצירותיו משנות ה־1870–1880 השיג פארוניאן הכללות חברתיות־פוליטיות, לעג לחברה הבורגנית ולשרירות השלטון. מבין יצירותיו הבולטות: הקומדיות „משרתו של שני אדונים“, „המחניף“, „רופא השיניים המזרחי“, „האח בגדאסר“, והמסה הסאטירית „סיור בשכונות פוליס“. הסופרים צ’רנץ ו־ראפי ביטאו ברומנים שלהם את רעיונות התנועה לשחרור לאומי של שנות ה־1870–1880, וכתבו בעיקר בז׳אנר של הרומן ההיסטורי. צ’רנץ (הובספ שישמאניאן, 1822–1888) היה מחבר הרומנים „תורוס בן לבון“ (1877), „בצירי הלידה“ (1879), „תיאודורוס רשתוני“ (1881). הרומן „תורוס בן לבון“ נחשב לדוגמה הראשונה לרומן היסטורי בספרות הארמנית במשמעות הקלאסית של הז׳אנר. ראפי (אקופ מליק־חקוביאן, 1835–1888) היה מחבר של יצירות רבות בז׳אנרים שונים – שירים, מאמרים ביקורתיים ורומנים חברתיים כגון „ניצוצות“, „השוטה“, „התרנגול הזהוב“, שבהם פיתח את המוטיבים של ההתנגשות בין מוסר ישן לחדש, צדק חברתי ומלחמות השחרור של המאה ה־19. הוא נחשב לאמן דגול של האפוס המונומנטלי – מחבר הרומנים „דוד בק“, „פארוּיר חייקאזן“ ויצירת המופת ההיסטורית הלאומית „סמבל“. בשנות ה־1880–1890 הפך הריאליזם הביקורתי לכיוון המרכזי. קבוצה של סופרים – נאר־דוס (מיכאֵל הובאניסיאן), מוראצאן (גריגור טר־הובאניסיאן), וורטנס פפזיאן, ארפיאר ארפיאריאן, גריגור זוהראב, טיגראן קמסראקן, וכן הסופר והמחזאי אלכסנדר שירוואנזאדה (מחבר „נאמוס“, „כאוס“) – יצרו את יצירותיהם החשובות בתקופה זו. עבודותיהם משקפות באופן ריאליסטי את תהליך התבססות היחסים הבורגניים, בצירוף ביקורת על חולשות האדם הנצחיות. יצירותיו של הובננס טומאניאן (1869–1923) – הידוע כ”המשורר הכל־ארמני”, הפובליציסט, והאיש הציבורי והפוליטי – מהוות סינתזה של הספרות הארמנית המסורתית של המאה ה־19 והשירה הקלאסית הארמנית. תפקידו בספרות הארמנית דומה לזה של פושקין בספרות הרוסית: הוא שילב בין לשון העם ללשון הספרות, והעניק להן איכות חדשה. טומאניאן יצר מחזור שירים ליריים – „המשורר והמוזה“, „אנחה“, „אנוש“, „מרו“, „סאקו מלורי“ – ובלדות המתארות את יפי הנוף הארמני ואת יופיים הרוחני של בני עמו.הוא גם עיבד את האפוס הלאומי „דויד ססונצי“ (1902) וכתב אגדות עם ורבעיות פילוסופיות