לאחר רצח העם הארמני נפוצו הארמנים ברחבי העולם. הארצות השכנות שבהן נוצרה תפוצה ארמנית היו איראן וסוריה, גאורגיה, רוסיה, מדינות אירופה – בעיקר יוון, צרפת ואיטליה – ואף הרחוקות, כמו ארצות הברית וארגנטינה. בכל מקום נמצאו ניצולים ארמנים מהחרב התורכית. ביניהם היו יתומים רבים שגדלו בבתי מחסה צדקיים. הארמנים, שמצאו את עצמם רחוקים מאדמת אבותיהם, השתדלו לשמור על תרבותם ושפתם בכל דרך אפשרית. הם שמרו על הכתב – הילדים למדו תחילה את האלפבית של מסרוב מַשְטוֹץ במשפחות, ואחר כך, כאשר התפוצה התחזקה, נפתחו בתי ספר של יום ראשון. הדור השני של ארמני התפוצות הפך לנושא שתי תרבויות: מצד אחד הסתגל למדינות בהן חי, ומצד שני ניסה, ככל האפשר, שלא להתנתק משורשיו. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא הסופר האמריקאי ממוצא ארמני ויליאם סארויאן, הידוע בעולם כולו. גורל ה”גַאגְ’טָאקָנים” הארמנים וקשייהם בהתאקלמות משתקפים היטב בסיפוריו – נוגעים, בהירים ומלאי חיים. אולם סארויאן שייך לעולם כולו – נושאיו חורגים מעבר לגבולות הארמניות, ויצירותיו נקראות בכל קצות העולם. גורל דומה היה לבמאי הצרפתי אנרי וֶרנוֹי. שמו בלידה היה אָשוֹט מַלַקְיַאן. זמן קצר לאחר לידתו עברה משפחתו מטורקיה למרסיי, שם רכש תהילה עולמית כדוגמת סארויאן. ורנוי נודע בסרטי ההרפתקאות והפשע שלו, שבהם כיכבו טובי שחקני צרפת – ז’אן גבן, איב מונטאן ואלן דלון. בשנת 1991 יצר ורנוי את הסרט “מַאִירִיק”, שבו עסק בנושא רצח העם ובגורל הגאג’טאקים. אך החיים נמשכו, נולדו דורות חדשים של ארמנים, שהקשר שלהם לארץ אבותיהם הלך ונחלש. ארמניה הסובייטית הייתה מוסתרת מאחורי מסך הברזל, ולא היה קל לבקר בה. לאחר המלחמה נכנסו ילדי המהגרים לחיים הבוגרים, בני הדור השני. הסופרת הבולגרית ממוצא ארמני סֶוְודָה סֶוָואן למדה את שפת אבותיה בבית ובבית הספר של יום ראשון, ולאחר מכן סיימה את אוניברסיטת סופיה. כסופרת זוכת פרסים ממלכתיים רבים של בולגריה, בהם גם פרסי הנשיא, תרמה רבות לתרבות הארמנית. במיוחד יש להזכיר את יצירתה “דֵר זוֹר” המוקדשת לרצח העם. סוודָה הייתה השגרירה הראשונה של ארמניה בבולגריה. עם זאת, אין זה נכון לחשוב שכותבי התפוצה הופיעו רק לאחר רצח העם. כך למשל, ברוסיה, בעיר נַחשיאן שעל הדון (רוסטוב על הדון), חי ויצר המשורר והפובליציסט הארמני המופלא רפאל פַּאטְקַנְיַאן (1830–1892). שיריו וסיפוריו מוקדשים לגורל העם הארמני ולבעיותיו; פאטקניאן פנה לרוח הפטריוטית והניע את הקורא להרהר בעתידה של ארמניה. מבין הכותבים הרוסיים הידועים ממוצא ארמני ראויה לציון מיוחדת מַריֵאטָה שָהִינְיַאן (1888–1982), קלאסיקנית של הספרות הסובייטית. משוררת סימבוליסטית, סופרת רומנים, מחברת יצירות בעלות עלילה פנטסטית – שהיניאן הייתה אחת מהסופרות הטובות ביותר של רוסיה בזמנה. סרגיי דוֹבלַאטוֹב, אף הוא סופר סובייטי ואמריקאי (אמו הייתה ארמנית), לא כתב בארמנית, אך חוש ההומור הייחודי שלו והיחס הפילוסופי והאירוני למציאות מקרבים אותו למסורת הספרות הארמנית, תוך שימוש באגדות מחוכמות של כותבים מימי הביניים וביסודות מלנכוליים קלים בעלי חיוך מריר, המזכירים את הובּהַנֵס טוּמַאנְיַאן. מבין הסופרים הארמנים של רוסיה בשנות ה־2000 ניתן להזכיר את נַארִינֵה אַבְגַרְיַאן ואת מַריָאם פֶּטרוֹסיָאן. ספריהן נמכרים ברוסיה במהדורות גדולות. ספרה של מרים פטרוסיאן “הבית שבו” (2009) זכה בשישה פרסים ספרותיים רוסיים. תפוצת ישראל ידועה גם היא בסופריה, ביניהם חברת איגוד הסופרים – המשוררת והסופרת אָנוש נַגַשְיַאן, וכן הסופר בתחום ההיסטוריה האלטרנטיבית דוד גלפיאן. יצירותיה של אנוש נגשיאן חדורות רוך ואהבה למולדת ולעם הארמני; כל שורה ספוגה חמימות ועדינות. יצאו לאור ספרי השירה שלה: “מנשימת אהבתי החמה” (1993), “ליטורגיה לילית” (1994), “אהבה גשומה” (1998), “אם תפגוש אותה פתאום…” (2003), “הנבחרת” (2004), “ילדה קטנה… עם חלום גדול” (2009), “אני – ארמנית” (2013). בשנת 2013 יצא לאור ספר שיריה בתרגום לאנגלית “אהבה וייסורים”, בשנת 2016 – הספר “הזרע הזה הייתי אני”, ובשנים 2011–2013 יצא הירחון “Reflection Monthly”. הסופר דוד גלפיאן כותב בז’אנר ההיסטוריה האלטרנטיבית, ומספר על עובדות פחות ידועות מתולדות ארמניה ועמי המזרח הקדום, כשהוא שואב השראה ומידע מן האגדות – לא רק של ארמניה אלא גם של שכנותיה. סדרת ספריו “חַיַאסָה” יצאה לאור בארמניה, ברוסיה ובישראל