מאז שנות העשרים החלו אמנים ארמנים להתיישב יותר ויותר בארמניה. בתהליך היווצרות בית הספר החדש לאמנות מילאו תפקיד משמעותי של עבודותיהם של מרטירוס סריאן וסטפאן אג’אג’ניאן. כישוריו של שריאן באו לידי ביטוי באופן מובהק בז’אנר הנוף, דיוקנאות אופייניים, טבע דומם. אג’אג’אניאן יצר בז’אנר הדיוקנאות הריאליסטי. בציור הארמני הנוף תפס את מקום המפתח. בז’אנר זה עבדו גם פאנוס טרלמזיאן, אגישי טדבוסיאן, גבריאל גיורג’יאן, סדרק אראקאליאן.אלכסנדר באשבוק-מליקיאן, אגישי טדבוסיאן, הקובג’ואן ואחרים, יצרו יצירות נושאיות. קוג’ויאן החל למלא את אחד התפקידים המובילים בגרפיקה של ספרים וציור פאנלים. ציור תיאטרלי פותח בעבודותיהם של ג’ורג’י יקולוב, מרטירוס סאריאן, מיכאל ארוצ’יאן ואחרים.לציור של התפתחות הז’אנר העלילתי של 1940-1950, דרך חיים חדשה – סצינות עבודה, נושאים היסטוריים, כמו גם טבע דומם ונוף אופייניים יותר. בין גדולי האמנים של אמצע המאה ה -20 יש את מרים אסלאמזיאן, ארא בקריאן, אדוארד איזבקיאן, גריגור חנג’יאן (האחרון הוא גם אחד הנציגים הבולטים של הציור הארמני של המאה העשרים), הובנס זרדאריאן, מינאס אבטיסיאן, סיראן חתלאמדג’יאן , אלכסנדר גריגוריאן ואחרים. הציירים הבולטים כמו הרוטיון גלנטס ופטרוס קונטורג’יאן חזרו מחו”ל. לביניה בז’בוק-מליקיאן החלה לעבוד בז’אנר הדיוקן, הטבע הדומם והנוף מאז המחצית השנייה של המאה ה -20.במחצית השנייה של המאה העשרים יצר סרגיס מורדיאן את יצירות המופת שלו: “הלילה האחרון: קומיטאס” (1956), “חתונה בהרזדן” (1960), “אנשי סאסון” (1974)