תולדות הצילום הארמני
הניסיונות הראשונים להנציח תמונה נעשו במחצית הראשונה של המאה ה־19. כאן ניתן לראות עבודות של הצרפתים ז’וזף ניספור נייפס ולואי דאגֵר, הבריטים ויליאם טלבוט וריצ’רד מדוקס. את תולדות הצילום הארמני ניתן למנות מבתי הסטודיו הארמניים שפעלו באימפריה העות’מאנית
הצילום הארמני באימפריה העות׳מאנית. המחצית השנייה של המאה ה־19
הצלמים הארמנים תיעדו את החיים באימפריה העות’מאנית במאה ה־19, ובעיקר את חיי קונסטנטינופול. עם זאת, קיימים צילומים רבים גם מערים אחרות, כגון בורסה. הצילומים מאפשרים לנו להכיר את הקהילה הארמנית של האימפריה. אנו רואים בהם הן דמויות דתיות והן משפחות רגילות בלבוש מסורתי. בתחילה, כפי שהיה נהוג ברחבי העולם, כימאים, צורפים ורוקחים היו הראשונים לעסוק בצילום, משום שהחזיקו בידע והכישורים שאפשרו את יצירתם של תצלומים. ידע בתהליכים הכימיים ששימשו בפיתוח דימויים היה בעל חשיבות מיוחדת
התמונות מציגות בפנינו את הקהילה הארמנית של האימפריה. אנו רואים בהן גם אנשי דת וגם משפחות פשוטות בלבוש לאומי. כַּמוֹ בתהליכים שהתרחשו ברחבי העולם, בתחילה הפכו כימאים, צורפים ורוקחים לצלמים, מכיוון שהחזיקו בידע שאִפשר את יצירת הצילום. הידע בתהליכים הכימיים ששימשו לחשיפת התמונות היה בעל חשיבות מיוחדת. בתי הסטודיו המרכזיים של קונסטנטינופול היו שייכים לארמנים. הבולט שבהם היה פסקל סֶבָּה, “צלם קונסטנטינופול”. בשנת 1857 הוא פתח את הסטודיו הראשון שלו, “אל־צ’רק”, במרכז העיר — סטודיו שהפך למפורסם בכל המזרח התיכון. הצלחתו הייתה גדולה עד כדי כך שפתח סטודיו נוסף בבירת מצרים, קהיר. סֶבָּה תיעד בצילומיו ערים עתיקות, חורבות, דיוקנאות וחיי יום־יום של התושבים המקומיים. Abdullah Frères (“אחי עבדאללה”) היה סטודיו ארמני נוסף שהתפרסם בכל רחבי האימפריה העות’מאנית. הסטודיו, שנפתח ב־1858 בידי שלושה אחים, זכה להצלחה רבה, ועד מהרה מונו האחים לצלמים הרשמיים של הסולטאן. בשנת 1867 הגיעו להכרה בינלאומית: בתערוכה העולמית בפריז הוצגה פנורמה של קונסטנטינופול שצילמו. עניין מיוחד מעוררת עבודתו של אנטואן חאן סווריוּגין (אנטון וסילייביץ’ סווריוּגין / סווריוּקיאן). הוא היה הצלם היחיד ששאה פרס, נאסר א־דין שאה (נאסר א־דין שאה), הרשה לו לצלם את נשות ההרמון שלו. השאה העניק לו את התואר “חאן” על מיומנותו הגבוהה. סווריוּגין, בעל אחד הסטודיואים המצליחים בטהראן, נחשב למייסד הצילום האיראני
הצילום הארמני בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20
בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 נערכו מספר משלחות של הוועדה הארכאולוגית הקיסרית לערים הארמניות הקדומות ואן ואני.בנוסף להיסטוריונים וארכאולוגים, השתתפו במשלחות גם הצלמים הובאננס קיורקצ’יאן, ארם וארה ורויר.
בצד היסטוריונים וארכאולוגים השתתפו במסעות החקר גם הצלמים הובֿהנס קיורקצ’יאן, ארם וארא ורוּאִיר. בחפירות שנערכו בהנהגת ההיסטוריון והארכאולוג ניקוֹלאיוֹס מָאר צולמו צילומים רבים. הובֿהנס קיורקשיאן היה הצלם הארמני הראשון שצילם את אָנִי. בזכות כישוריו של גריגור תר־גֶוונדיאן (צלם טביליסי), אנו יכולים לראות היום דיוקנאות של ארמנים מפורסמים: רַפי, נַלְבַנְדיאן, סוּנדוּקיאן, גריגור ארצרוּני, הקתוליקוס חרימיאן הָיְריק, הגנרלים לַזָרֶב, תר־גֻקַאסוֹב ולוֹריס־מֵלִיקוֹב. אולי הצלם הארמני הידוע ביותר במאה ה־20 הוא יוּסוּף קַארש (הוֹוְסֶפּ קַרשיאן). הוא נכנס לדברי הימים כאחד מציירי־הדיוקנאות הצילומיים המצליחים בעולם. קארש צילם אישים מפורסמים כמו צ’רצ’יל, אייזנהאואר, אַדֶנָאוּאֶר, המינגווי, איינשטיין, סיבליוס, ז’ורז’ בְּרַאק, לה־קורבוזיה, יונג, סטרווינסקי, ברנרד שואו וּוָולט דיסני
הצילום הארמני במחצית השנייה של המאה ה־20
בתולדות הצילום במחצית השנייה של המאה ה־20, השם המפורסם והשתמר ביותר הוא זה של אלכסנדר סחאקוב, שחי בטביליסי.בתולדות הצילום במחצית השנייה של המאה ה־20, השם המפורסם והשתמר ביותר הוא זה של אלכסנדר סחאקוב, שחי בטביליסי
בתולדות הצילום במחצית השנייה של המאה ה־20, השם המוכר והנשמר ביותר הוא אלכסנדר סַהָקוֹב, שחי בטביליסי. הוא זכה בפרסים בינלאומיים יוקרתיים רבים וקיים יותר מ־120 תערוכות בארצות שונות. הוא צילם את סְבְיַאטוֹסְלָב ריכטר, ארם חַאצ’אטוּריאן, בלה אחמדולינה, סרגיי פראג’אנוב, בי.בי. קינג, ז’אק וילאר, מאיה פליסצקאיה, ולדימיר ויסוצקי ואַלָה פּוּגָצ’וֹבָה. הצלמת האנגלייה אידה קאר (קַרַמְיַאן) למדה צילום מקצועי בקהיר. בין דיוקנותיה הידועים ניתן למצוא את סומרסט מוהם, ליאוניד ליאונוב, דמיטרי שוסטקוביץ’, מארק שאגאל, מארטירוס סריאן, אייריס מרדוק, ז’אן־פול סארטר ופידל קסטרו. לאחר ביקורה בארמניה בשנות ה־50 המאוחרות צילמה סדרת צילומים שהוצגה לאחר מכן בתערוכה בגרמניה המזרחית. הצלם אַנְדְרָנִיק קוֹצָ’אר החזיק סטודיו בעיר אלכסנדריה שבמצרים. לאחר שעבר לארמניה, המשיך לפעול כצלם. בין עבודותיו ניתן למצוא דיוקנאות של ויליאם סרויאן, מארטירוס סריאן, גוּרגֶן מארי, רובן מַמוּליָאן והאדמירל איוואן איסקוב. אַרַא גוּלֵר הוא מן הצלמים הארמנים המפורסמים בעולם. הוא נולד באיסטנבול ב־1928. הצלם הטורקי בעל המוצא הארמני זכה לכינוי “עינו של איסטנבול” או “צלם איסטנבול”. בין צילומיו הרבים המתארים את חיי העיר ניתן למצוא דיוקנאות של וינסטון צ’רצ’יל, פיקאסו, סלבדור דאלי ודסטין הופמן
צלמים מודרניים
מאז שנות ה־80 ועד היום התמודדה ארמניה עם אתגרים רבים. צלמים הצליחו ללכוד חוויות חברתיות ואישיות ולבטא אותן באמצעות הצילום
צלמים ארמנים בני זמננו מתעדים את המציאות, את השינויים והמורכבות שבחיי האדם, וכן מחפשים את יסודות המוסר שבעבר הטרום־סובייטי. לעיתים קרובות אלו סצנות חיים, מוטיבים דתיים ומסורתיים (הייק אַוֶטִיסיאַן, וַרְדַאן תֶרְזיאַן, סקאוט טוּפַנְקְיאַן). ז’אנר צילום הדיווח מתפתח. בשנת 2000 הוכר הרמן אַוַקיָאן כ”צלם השנה” על ידי המגזין הארמני־אמריקאי “האַמַייַנאַפַּטְקֶר” (לוס אנג’לס, ארה”ב). בשנת 2005 זכה בפרס מועדון העיתונות של ירוואן על סדרת הצילומים “צעצועים קטלניים”. למרבה הצער, נשמר גם ז’אנר הכרוניקה הצבאית. ארג בלאיאן, אנטואן אגודג’יאן ומַאקס אַרְשָאק סיווסליאן מכינים דיווחים מצולמים מאזורים מוכי־עימות בנגורנו־קרבאך. אם הראשון מתמקד בתוקפנות הצבאית, השני מתעד את החיים החברתיים והיומיומיים לאורך קו־העימות ברפובליקה הבלתי־מוכרת. הָקוֹב וַנֶסְיַאן מכין דיווחים מצולמים מאזורים מוכי־אש בסוריה. ז’אנר צילום הטבע נשמר גם הוא. בולטים בו הייק מלכוניאן וויגן חַחְוֶורדיאַן. קיימים גם אמני סוריאליזם היוצרים עולמות צבעוניים משלהם דרך עדשת המצלמה. חשוב להזכיר את אלכסנדר פֶּטְרוֹסְיָאן וקרן חַאצַ’טוּרוֹב — צלמים ארמנים מהעיר סנקט־פטרבורג
מי הביא לירושלים את המצלמה לראשונה
לאחר המצאת הצילום בשנת 1839, הארץ הקדושה הפכה במהירות יעד לצלמים-מטיילים מאירופה — צרפתים, אנגלים, גרמנים. אך כולם היו זרים; סדנאות צילום מקומיות עדיין לא היו קיימות. הראשונים שניתן לומר בוודאות כי היו חלוצי הצילום המקומיים בירושלים היו הארמנים מקומפלקס סנט ג‘יימס ברובע הארמני.