סילווה קאפוטיקיאן (סירווארד בארונאקובנה קאפוטיקיאן) (5 בינואר 1919, ירוואן, הרפובליקה הראשונה של ארמניה – 26 באוגוסט 2006, ירוואן, ארמניה)
מן המשוררות הארמניות הגדולות של המאה ה־20, סופרת ופובליציסטית, חברת־אקדמיה של האקדמיה הלאומית למדעים של ארמניה. אמנית העם של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית (1970). עובדת תרבות מוערכת של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הגאורגית (1980). זוכת פרס סטלין מדרגה שנייה (1952)
ביוגרפיה
סירווארד בארונאקובנה קאפוטיקיאן נולדה ב־20 בינואר 1919 בירוואן, למשפחת מורה ועורך לשעבר של עיתון מהפכני — בארונאק קאפוטיקיאן, פליט מן העיר ואן. סיימה את בית הספר התיכון מס׳ 19 בירוואן. בשנים 1936–1941 למדה בפקולטה לפילולוגיה של אוניברסיטת ירוואן, ובהמשך סיימה קורסים גבוהים במכון לספרות. החלה לפרסם את שיריה משנת 1933. משנת 1941 הייתה חברה באיגוד הסופרים של ארמניה. משנת 1945 — חברת המפלגה הקומוניסטית (ב). הייתה חברת־אקדמיה מלאה של האקדמיה הלאומית למדעים של ארמניה (1994), וכן של האקדמיות „אחדות רוחנית של עמי העולם“ ו״לענייני טבע וחברה״. שימשה כחברת מועצת העיר של ירוואן. הייתה חברה במועדון הבין־לאומי „פ״א״ן־קלאב“. קאפוטיקיאן נקטה עמדה פעילה בנושא קרבאך והייתה אחת ממובילות תנועת קרבאך. ב־26 בפברואר 1988 נפגשה יחד עם זוריאן בלאיאן עם גורבצ׳וב בתקווה לשכנעו לפתור את סוגיית קרבאך לטובת ארמניה. כתבה יצירות פטריוטיות רבות. מאז תחילת שנות ה־90 ביקרה בחריפות את השלטון הארמני ואת מדיניותו. לאחר דיכוי הפגנות האופוזיציה בשנת 2004 החזירה לנשיא ארמניה ר. קוצ׳אריאן את אות מסדר מסרופ משטוץ שקיבלה לרגל יום הולדתה ה־80. נפטרה בירוואן ב־26 באוגוסט 2006 ונקברה בפנתאון קומי־טאס בירוואן.בשנת 2009 הפך דירתה בירוואן, שבה חייתה 30 שנה, למוזיאון. בחייה קבעה בצוואתה שלא לשנות דבר מן העיצוב והסידור של הדירה
חיים אישיים
הייתה נשאו למשורר הארמני הובאנס שיראז , ואימו של הפסל הידוע ארא שיראז
יצירה
סילווה קאפוטיקיאן היא מחברתן של יותר מ־60 ספרים בארמנית וברוסית, שתורגמו גם לשפות רבות בעולם. בשירתה התמקדה בנושאי אהבה, בדידות נשית, פטריוטיות והקרבה עצמית. כתבה גם שירים רבים לילדים. לעיתים קרובות מכנים אותה „אלת השירה הארמנית“.במסעותיה הרבים ברחבי העולם קיימה קשרים הדוקים עם בני התפוצות הארמנית. שירה הידוע „הקשב, בני“ זכה לפופולריות רבה הן בארמניה והן בתפוצות. כתבה גם מאמרים פובליציסטיים רבים — ביניהם „השיירות עודן הולכות“, „השיירות מתרחקות“ — שבהם העלתה בכאב את בעיותיהם של צאצאי הפליטים הארמנים: געגועים, ניכור, דעיכת השפה הארמנית המערבית, מאבק לשימור עצמי, חיפוש אחר זהות, והמאמצים להכרה ברצח העם הארמני
