תרבות מילולית
היצירה העממית־פואטית הארמנית קשורה להיווצרותו של העם הארמני ולתרבות הלשון שלו. דוגמאות למסורת האפית הארמנית הקדומה שלפני המצאת הכתב (מיתוסים, אגדות מיתו־אפיות, אפוסים) נשמרו בכתבים ההיסטוריים של מחברים ארמנים מן המאה החמישית ואילך, ומובאים בהם כחומר היסטורי אמיתי
המסורת האפית
ב״תולדות ארמניה״ מאת מוסס חורנאצי נשמר, במסגרת מסורת היסטורית, האפוס המיתו־היסטורי הקדום ״ויפסנק״ (״האגדות האפיות״), המשקף את האירועים ההיסטוריים מהמאה ה־6 לפנה״ס ועד המאה ה־2 לספירה. האפוס הארמני ״המלחמה הפרסית״ נוצר בראשית ימי הביניים, על בסיס אירועים היסטוריים מן המאות השלישית–הרביעית, כאשר באיראן השכנה עלתה לשלטון שושלת הסאסאנים לאחר הדחת שושלת הפרתים הארשקידים. העוינות והמאבקים בין ארמניה הארשקידית לאיראן הסאסאנית, שבהם נטלו חלק גיבורים רבים, נמשכו מאות שנים. האפוס מורכב ממחזורים אפיים נפרדים, הקרויים על שם מלכי ארמניה מבית ארשק: חוסרוב, טרדט, טירן, ארשק, פאפ, ורזדט, וכן על שם מצביאים מבית ממיקוניאן: ואצ׳ה, ואסאק, מושג, מנואל, שניהלו מלחמות ממושכות לעצמאות ארמניה. קטעים שונים מן האפוס «המלחמה הפרסית» נשמרו בכתבי ההיסטוריונים הארמנים מהמאה החמישית — אגתאנגלוס, פאוסטוס בוזאנד, מוסס חורנאצי. הנושא המרכזי של האפוס הוא המאבק בפרסים למען עצמאות המולדת, לצד הערצה ואהבה למלך כסמל השלטון והחירות. באחת הפרקים באפוס מתואר סמלית פולחן האדמה והמים של המולדת: כדי לבחון את נאמנותו של המלך הארמני ארשק השני (שלט בשנים 350–368), מצווה המלך הפרסי שאפור (שאפוח) להביא מאדמתה וממימיה של ארמניה ולפזר חצי מרצפת אולם קבלת הפנים באדמה זו, ולהשקותה במים. הוא מזמין את ארשק, וכאשר שניהם צועדים יחד באולם, ארשק, בצעדו על האדמה הפרסית, מכיר בחטאו. אך ברגע שדרך על האדמה הארמנית, התרומם בזעם ואמר לשאפור כי כשישוב לארמניה — ינקם בו. הסיפור מדגיש את האמונה בכוחם המאגי של אדמת המולדת ומימיה, ואת תחושת הכוח, הגאווה והחירות שמעניקה האדמה לאדם. באפוס ״מלחמת טארון״, שנשתמר בכתבי ההיסטוריונים סבֵאוֹס (המאה ה־7) ויוחנן ממיקוניאן (המאה ה־8), מתוארים מאבקי נסיכי בית ממיקוניאן במלכים ובאצילים הסאסאנים למען עצמאותה של נחלתם — טארון. היצירה האפית האחרונה שנשתמרה במסורת העממית היא ״סאסנא צרֵר״ (״גיבורי סאסון״, או ״דָוִיד סאסונסקי״), שהתגלתה ונכתבה לראשונה רק בשנת 1873, וכיום מוכרת בעשרות גרסאות שונות. אפוס זה הוא דוגמה קלאסית לאפיקה גיבורה, שבה משתלבים מיתוסים קדומים עם אירועים היסטוריים מאוחרים יותר, ויחד יוצרים איכות חדשה של אפוס לאומי. צורתו המחזורית הסופית התגבשה בימי הביניים (בין המאות השביעית–השלוש־עשרה) על בסיס אירועים היסטוריים בני הזמן. האפוס מורכב מארבעה מחזורים, שכל אחד מהם נקרא על שם אחד מגיבורי סאסון, לפי סדר יוחסם המשפחתי — מן הסב ועד הנין: סאנאסר, באגדאסר, מגר הזקן, דָוִיד, מגר הצעיר. המחזור הראשון מתאר את חייהם ומעשיהם של האחים־התאומים סאנאסר ובאגדאסר, ומבוסס על מיתוס התאומים ועל האגדה ההיסטורית על המלך האשורי סנחריב ובניו, אשר רצחו את אביהם בשנת 681 לפנה״ס וברחו לארמניה (מלכים ב’, פרק י״ח: י״ג). המחזורים השני והרביעי — על מגר הזקן ומגר הצעיר — נשענים על אגדות מיתולוגיות שונות על האל הארמני הקדום מִחר (מיטרה) ועל המוטיב של גיבור הכלוא בסלע. המחזור השלישי — על דָוִיד מסאסון — מציג את דָוִיד כאל הרעם וכמכרית הדרקון, כפי שמעידים כל מעשיו והשגתו את חרב הברק. אויבו הראשי הוא אחיו למחצה מסרה־מליכ — דרקון מיתולוגי, המייצג את כוחות החושך
בכל מחזורי האפוס המים מופיעים כיסוד הראשוני. הקשר בין הגיבורים ליסוד המים מתבטא כבר בשם אם האבות שלהם – צובינאר (בארמנית צוב – „ים“). צובינאר היא אם התאומים, אשר הורתה אותם לאחר ששתתה חופן ומחצה של מים. הסוס האשׁי, השריון והנשק של סאנאסר נמצאים בתחתית הים, ולאחר שהוא שותה ממעיין חלבי, הוא נעשה חזק ובלתי מנוצח. את מבצרם ועירם הקימו האחים־התאומים במקום שבו נובע הנהר השוצף. גיבורי האפוס טובלים במעיין פלאי לפני הקרב, וכאשר הם שותים ממנו — הם זוכים בכוח ובאל־תבוסתיות. דָוִיד מת במים, לאחר שנפצע מחץ אויב.
הנושא המרכזי של ״סאסנא צרֵר״ הוא המאבק והעימות בין הנוצרים לבין עובדי האלילים (הזרים) בשל המס הכבד שהטילו הכובשים על סאסון, ובשל חילול מקדשה הקדוש של סאסון — מנזר אם האלוהים.
אחד המניעים החשובים ביותר באפוס הוא מוטיב היורש, בעל חשיבות מבנית: בלי גיבור יורש לא ייתכן המשך האפוס. אולם מגר הצעיר, אשר קולל על ידי אביו, נותר בלי יורש, ועם כניסתו למערה מסתיים האפוס.
המאפיין הבולט ביותר של היצירה הוא רוחה הגיבורית הבלתי ניתנת לכיבוש, הנובעת ממעשיהם האגדיים של הגיבורים ומהמאבק רב־השנים של העם הארמני נגד הכובשים הערבים.
בהיותו השתקפות אפית של תקופה היסטורית ממשית (המאות השביעית–השלוש־עשרה), ״סאסנא צרֵר״ נוצר והועבר בעל־פה מדור לדור בידי משוררים־מספרים. תוך שהוא סופג לתוכו מרכיבים רבים מתרבותו האתנית של העם ומתקופות שונות, הפך האפוס ליצירת מופת תרבותית־היסטורית שאין לה שיעור במורשת העם הארמני.
שירים היסטוריים־ אפיים
במשך מאות שנים השירים ההיסטוריים־ אפיים ליוו את ההיסטוריה הארמנית ושיקפו אותה בדרכם המיוחדת, כשהם שומרים על תכונתה העיקרית – העימות בין הארמנים לבין הכובשים הזרים. השיר ההיסטורי העתיק ביותר מתוארך למאה ה־13 ונקרא „השיר על לֵבון“. בשנת 1266 נפל לֵבון, בנו של מלך קיליקיה הארמני הטום הראשון, בשבי במהלך קרב נגד הסולטאן המצרי ביברס. אביו פדה אותו במסירת העיר חַלֶבּ לערבים. בשנת 1270 הוכתר לֵבון השלישי למלך ממלכת קיליקיה. שיר אפי אחר מוקדש לדמות היסטורית ידועה מהמאה העשירית וראשית המאה האחת־ עשרה — גריגור נארקאצי, אשר נכלל לאחר מכן ברשימת הקדושים. תוכן השיר מבוסס על מעשי הנסים של גריגור הצעיר. השיר האפי „קרוס חַאץ‘“ היה נפוץ בארמניה המערבית (בייחוד בוַאן ובמוּשׁ) ונשמר ב־18 גרסאות. במקורו הוא הורכב משני חלקים עצמאיים שאוחדו מאוחר יותר ליצירה אחת. זהו שיר דתי המשבח את הצלב – כסמל הנצרות וכנשק רב־עוצמה נגד עובדי האלילים. עוצמתו של הצלב נובעת גם מכך שהוא קלוע מצמחים קדושים בידי רועים פשוטים. מן הבחינה הכרונולוגית קרוב ל„קרוס חאץ‘“ השיר האפי „מוקָאץ מירזה”“. מירזה היה נסיך ארמני ממחוז מוקס. הוא מקבל הזמנה מן הפחה של העיר דז‘זירה – קוֹלוֹט פשה, ונוסע אליו. אולם הפחה הבוגדני מרעיל את מירזה במהלך הסעודה. לאורך השיר נשמע שוב ושוב הפזמון הטרגי: „חבל, אלף פעמים חבל על מוקָאץ מירזה! “ העלילה הזו אופיינית מאוד להיסטוריה הארוכה של העם הארמני ומשקפת מציאות כללית – כיצד שליטים זרים ניסו בכל דרך לחסל את האצולה הארמנית. ברפרטואר של השירים האפיים ישנו שיר יוצא דופן בשם „אסלאן־ אגה“, שאיננו קשור לאירועים היסטוריים אלא למוסר ולאמונה העממית. אסלאן־אגה הוא פיאודל עשיר, חסר־פחד, המבלה את זמנו במשתאות ואינו יודע כלל שקיימת המוות. יסוד השיר הוא המיתוס היווני על אַלקֶסטיס ואדמטוס (ציד קלידון), אך לאחר עיבודו והתאמתו לאמונות העממיות הארמניות הוא קיבל אופי לאומי מובהק. השיר „על רוֹסטוֹם־בק“ מספר על מותו של רוסטום, בנו האמיץ של המליק (האציל הקטן) אַבוב מקרבאך, אשר נשבה בידי הפרסים בקרב ליד פַּמבַּאק (לורי) בשנת 1904 והוצא להורג באכזריות. רוסטום־בק, יחד עם אנשיו, העביר אספקה לצבאו של הגנרל ציציאנוב, שהיה נצור במצודת ירוואן. השיר ההיסטורי „לעזרה, בָּיָאזֶט נשרפה!“ מתאר אירועים אמיתיים – השרפה בעיר בָּיָאזֶט בשנת 1829. לאחר נסיגת הצבא הרוסי מן האדמות הכבושות, ננקמו הטורקים בארמנים על תמיכתם ברוסים. באותה שנה נשרפה העיר, ותושביה ברחו לארמניה המזרחית, שסופחה אז לרוסיה. העריסה של האפוס ההרואי הארמני הייתה ססון, שהתפרסמה בבניה האמיצים והחופשיים, אשר במשך דורות הגנו על חירותם והמשיכו את מסורת גיבורי האפוס. גם המצודה ההרואית זייטון, שהייתה מוקפת הרים בלתי נגישים, הייתה למוקד של התנגדות. ניסיונותיה החוזרים של טורקיה להחמיר את שליטתה בססון ובזייטון הסתיימו בכישלון. במרד של 1893, בני ססון לא נכנעו לשלטון העות’מאני. מוקפים בצבא סדיר ובכנופיות כורדיות שודדות, הם הגנו על עצמם בגבורה. השיר „המצעד הזייטוני“, שמושר עד היום, הוא קריאה למאבק נגד העריצות, שיר הלל לאומץ ולנאמנות הלוחמים
זייטונים, קדימה! כבר האיר היום
קחו רובה, עלו על סוס
נצעד קדימה
עד מתי, עד מתי נכופף את הגב
נגיש את הצוואר לעריץ
באותה תקופה של קרבות בלתי פוסקים התפרסם במיוחד הכפר טלבוריק (במערב ארמניה). השיר „האמיץ מטלבוריק“ מהלל את אורח חייו הקשוח של ההררי הטלבוריקי, שהורגל לחיות בעוני אך בחופש ובגאווה.השיר „נשמע הקריאה מהרי ארזורום הארמניים“ מוקדש לארגון הפטריוטי „מגן המולדת“, שנוסד בעיר ארזורום (קרין) בשנת 1882 במטרה להכין מאבק מזוין של הארמנים המערביים נגד הדיכוי הטורקי. זהו שיר קריאה להגנה עצמית ולשמירה על הכבוד הלאומי.ברפרטואר העממי תופסים מקום חשוב השירים על הלוחמים האמיצים — אלו שלקחו נשק בידם ונכנסו מרצונם למאבק לא שוויוני נגד אויב ערמומי. בראשיתם נקראו שירים אלו שירי חיידוקים, ובהמשך ועד ימינו — שירי פידאים. גיבורי השירים היו לרוב דמויות אמיתיות, שנודעו בשל מעשיהם ההרואיים במערב ארמניה: אחפיר סרופ (סרופ וארדניאן), אשתו סוסה, סרקיס קוקוניאן, גבורג’ צ’בוש, ארבו, וארדן, וזגן, גורגן, מנאק (יגור ארוסטמיאן), חאן, תומן תומיאן, אישחאן, סאקו מסבקאר — ובמרכזם הגנרל אנדרניק פאשא (אנדרניק אוזניאן). אנדרניק, הידוע בפי העם פשוט כאנדרניק, לחם במשך שלושים שנה נגד העריצות הטורקית והפגין אומץ יוצא דופן.שירים על אנדרניק נכתבו כבר בחייו. דמיונו של העם הפך אותו לדמות מיתית: הוא נולד תחת חסותו של הקדוש גאורגיוס, הוא בלתי מנוצח, קליע טורקי אינו פוגע בו. אנדרניק הושווה לעיט המתנשא מעל ההרים ולאריה הנאבק בזעם בשדה הקרב
השואה הארמנית של שנת 1915 מצאה את ביטויה בשירים הארמניים — בעיקר באלו שנכתבו בשפה הטורקית. לעומת זאת, ארמניה המזרחית, שהייתה מעורבת במלחמת העולם הראשונה, חוותה את האסונות והייסורים שנגרמו בעקבות הפלישה הטורקית לקווקז בשנים 1913–1920. הרפובליקה הראשונה של ארמניה, שהותשה במאבקים, הובסה בשנת 1920. תנועת השחרור של קרבאך בסוף המאה ה־20, גיבוריה, מעשי הגבורה וההקרבה שלהם, היוו השראה לחידוש השירה האפית הארמנית וליצירת שירים חדשים, בהם מופיעים הגיבורים בדמות מציאותית יותר. בהקשר זה, הבולטים ביותר הם השירים על קומנדוס (הגנרל החי כיום ארקדי טר-טדבוסיאן), ועל הנופלים בקור, מונטה (“אוֹוֹ”) מלקוניאן, ארמן ואחרים. השירים העממיים והאפיים הארמניים של המאה ה־19 וה־20 חיים בזיכרון העם ונפוצים עד היום — עובדה הנובעת מן הגורל ההיסטורי של העם הארמני
האגדות הארמניות
במורשת הפולקלורית של העם הארמני, מקום חשוב תופסות האגדות — בזכות היקפן, עושרן וערכן התרבותי. הן מתאפיינות בעושר ובמגוון של סוגים, אורכים ועלילות. במורשת האגדית הארמנית נהוג לחלק את הסיפורים לקבוצות הבאות
— (אגדות פלאיות או קסומות )הראשפטום
— אגדות ריאליסטיות, הכוללות בתוכן תת־קבוצות של אגדות עממיות, נובלות וסיפורים הומוריסטיים
— אנקדוטות
העלילות משקפות את עולמן של האגדות הארמניות, שגרסאותיהן נפוצו באזורים היסטוריים ואתנוגרפיים שונים של ארמניה, ולעיתים יש להן מקבילות גם בפולקלור של עמים אחרים. במקום חשוב במיוחד, ובעיקר באוספים הקדומים, נמצאות האגדות הפלאיות. דמויותיהן האופייניות הן
— (דֵווים )שדים או מפלצות
— (נחשים־דרקונים בעלי ראש אחד, שניים או שלושה)ווישאפ
— (כשפים וקוסמים )קַאחַרד
— מלך ושלושת בניו, כשהצעיר הוא האמיץ, הצנוע והרגיש ביותר
— שלוש נסיכות
— מלך עקר
— נסיך מקולל בצורת נחש
— נסיך שנולד מאכילת תפוח פלאי
— זקן חכם המשמש יועץ ומורה
— סוחר עשיר ממוצא יהודי
— אם חורגת רעה
— אח קטן בדמות טלה
— נערה יפה שנהפכה לצפרדע
— נער שגודל על ידי לביאה (או חיה אחרת)
— אחות אוכלת־אדם
— וזקן השולט בזמן
כל אלו מרכיבים את עולמן הפלאי של האגדות הארמניות — עולם של מאבק בין טוב לרע, חכמה, גבורה וגורל
באגדות הפלאיות הארמניות תופסת המים — בין אם רגילים ובין אם “מים חיים” — מקום מרכזי ובעל משמעות סמלית. המקום והזמן שבהם מתרחשת העלילה אינם מוגדרים במדויק: מדובר בדרך כלל על “ארץ”, “מדינה”, “עיר”, “הר”, “ים”, “אי”, “יער” או “שדה”. לעיתים בלבד מצוינות המדינות שאליהן פונים הגיבורים — צ’ינומצ’ין (סין), אינדי, אינדוסטן (הודו), קנדהאר (פקיסטן) ואחרות. האגדות הריאליסטיות הארמניות נקראות גם אגדות יומיומיות או מציאותיות. בניגוד לאגדות הפלאיות, גיבוריהן מתוארים בדמויות ריאליסטיות ובתכונות אנושיות. שמות הסיפורים משקפים לרוב מעמדות חברתיים: מלך, אדון, כומר (כהן, דיאקון, מולא), איכר, בעל מלאכה, שניים או שלושה אחים, בני זוג, אח ואחות, אב ובנו, דוד (אחי האם) ובעל מלאכה. לעיתים מופיעים גם שמות של אישים היסטוריים אמיתיים — שאה עבאס, הסולטן מוראד, הרופא לוקמאן. לעיתים אחרת, הכותרת מתארת תכונה גופנית או מוסרית של הדמות: החכם, הנבון, הקירח, הערמומי, הטיפש, הפטפטן וכדומה.באגדות הארמניות נעשה שימוש בפתגמים ובנוסחאות קבועות הפותחות או סוגרות את הסיפור, וכן בתיאורים של זמן, יופי נשי ועוד. לרוב נפתחת האגדה במשפט: היה, לא היה
במהלך הסיפור נשמעות נוסחאות חוזרות כגון
— “על מסע: “הלך והלך, הלך ימים רבים, רק אלוהים יודע כמה
— “על משתה: “החתונה נחוגה שבעה ימים ושבע לילות
— “על יופי נשי: “אמרה לשמש: אל תצא, כי אני יוצאת
כאשר הגיבור מכה באויבו, הוא נוהג לומר:נולדתי פעם אחת, יש לי מילה אחת ומכה אחת
האגדות מסתיימות במשפטים מסורתיים כגון: “נפלו מן השמים שלושה תפוחים: אחד למספר הסיפור, אחד למאזין ואחד לעולם כולו.” ,“משאלתם נתקיימה — מי ייתן וגם משאלתכם תתקיים.” “הטוב כאן, הרע שם.” נוסחאות אלו מעניקות לסיפורים גוון פולקלוריסטי עתיק וקסם לשוני השמור במורשת הארמנית עד היום
היסטוריית תיעוד ופרסום האגדות
מתוך הכרה בחשיבותן ובתפקידן של האגדות בתרבות הרוחנית הלאומית ובגיבוש התודעה האתנית, חובבי פולקלור נלהבים — וברובם חוקרים מקצועיים מתחומי האתנוגרפיה באזורים ההיסטוריים השונים של ארמניה — תיעדו במשך מאה וארבעים השנים האחרונות אלפי סיפורים ממסורות מגוונות. ההקלטות הראשונות של אגדות עם ארמניות נעשו בידי האחים אראקל, אלכסאן וגריגור בגטריאן. בשנת 1860, בעיר שושי, הם תיעדו אגדות פלאיות וריאליסטיות, סיפורים הומוריסטיים ואנקדוטות בניב הקרבאחי. כתבי היד המקוריים נשמרים כיום בארכיון הלאומי של ארמניה. בערך באותו זמן, ובאופן בלתי תלוי, הכומר ג. סרבנדציאנץ רשם סיפורי עם במחוז ואספורקן (ארמניה המערבית). במהלך השנים נאספו ונכתבו אגדות ביותר מארבעים ניבים שונים ברחבי האזורים ההיסטוריים והאתנוגרפיים של ארמניה. רק במסגרת משלחת מחקר שאורגנה בידי י. לאלאיאן, תועדו 875 עלילות שונות מפי פליטים מארמניה המערבית בערים שונות בקווקז. סיפורים אלו משמרים שכבות קדומות של המחשבה העממית, ובהן שרידים של מנהגים, מסורות, אמונות, מיתוסים ותהליכים חברתיים. עד סוף המאה ה־20 נמשכה עבודת האיסוף והתיעוד. כיום מתבצע פרסום מדעי שיטתי של מכלול האגדות העממיות הארמניות, וכבר ראו אור שישה־עשר כרכים אקדמיים. לצורך עריכת הקובץ ננקט עקרון הסיווג האתנוגרפי־דיאלקטלי. העושר הרוחני והערך המדעי הרב של אוספים אלה נעוצים בעובדה שהם תועדו בניבים של אזורים אתנוגרפיים שכיום אינם קיימים עוד — האוכלוסיות הילידיות, יוצרות ונושאות האגדות, הושמדו ברובן במהלך רצח העם הארמני, והניצולים נפוצו לכל קצות העולם. מקום מיוחד במסורת האפית תופסות המשלים, שנרשמו ועובדו עוד בימי הביניים בידי מחיתר גוש וורדן אייגקצי, ונחקרו ופורסמו בשלושה כרכים על ידי האקדמאי נ. י. מאר (1889–1894). אוסף גדול של משלים עממיים, שנרשמו מאוחר יותר לצד המשלים העתיקים, מהווה עמוד עשיר בפרוזה העממית הארמנית, שבה נכללים גם אגדות ומסורות היסטוריות שנאספו, נחקרו ופורסמו בידי האקדמאי א. חאנאלניאן בשנת 1969
חשבון על השעורה
אדם אחד הוביל מן הגורן לביתו שעורה על חמור. וחמור קטן צעד עם אמו, האתון, הלוך ושוב. ובבית שאליו הובילו את השעורה הייתה חזירה קשורה, שהיו מפטמים אותה לשחיטה. ושופכים לה שעורה בשפע, כדי שתאכל ותשמין. אמר החמור הקטן לאמו: ״מדוע החזירה הזאת, שאינה עובדת כלל, אוכלת כל היום מן השעורה שאנו מעבירים בעמל כה רב, ואילו אנחנו סובלים כל כך, ומקבלים שעורה רק פעם ביום?״ אמרה לו האם: ״התאזר בסבלנות עוד שבוע, בני, ואז אשיב לך, וגם אתה תראה בעיניך.״ כעבור שבוע חזרו האתון והחמור עם מטען לבית, והחמור רץ לפני אמו, ושמע צווחות, כי שחטו את החזירה. נבהל החמור הקטן, רץ חזרה אל אמו, ואמרה לו האם: ״מה לך, בני, מדוע נבהלת? אל תפחד מן החזירה — ממנה דורשים עכשיו את החשבון על השעורה.״ ושוב הלכו אל הגורן לשאת שעורה. וכשחזרו הביתה עמוסים, הרים החמור הקטן את פרסתו ואמר לאמו:
״אמי, הביטי נא, אולי נדבק גרגר שעורה אל פרסתי, שלא ישאלו גם ממני, כמו מן החזירה, את החשבון על השעורה.״ מתוך: וארדן אייגקצי, ספר השועל. משלים ומעשיות. תרגום מארמנית: מ. סאאקיאן. — ירוואן: הוצאת „אנאיט“, 1993
שירה עממית
הדוגמאות הקדומות ביותר לליריקה הארמנית העתיקה — הַיְרֶן (מילולית: “בארמנית”) — מתועדות בכתבי יד מימי הביניים החל מן המאה ה־13. רבים מההַיְרֶנים נאספו גם במאות שלאחר מכן. גרסאותיהם, שהיו רווחות במסורת העממית בעל־פה, נקראו אַנְתוּנִי (מילולית: “חסר בית”) — שירי הנווד, שכן במשקל פואטי זה חיברו בימי הביניים שירי נוודים ונודדים. כנראה ששירים אלה חוברו בידי זמרים עממיים מקצועיים — גוסאן , ש”יצרו בעל־פה ושרו את שיריהם בליווי נגינה בכלי נגינה, בעיקר במשתאות, בחתונות ובמהלכי לוויה. השירים היו בתוכנם בעיקר שירי משתאות, אהבה, ערש וקינה.” המשקל הפואטי של שירים אלה מבוסס על דו־שורה, היוצרת יחידה שלמה ונקראת טוּן או בֵּייט‘. משקל זה, שעבר מן הליריקה העממית אל המסורת הספרותית, נעשה אהוב במיוחד בשירה הארמנית הספרותית של המאות ה־13–17. מודל טיפולוגי נוסף של הליריקה העממית הארמנית הוא של רבעיות )לפעמים במבנה דו־שורי או תלת־שורי), שנקראו בפי העם חַך, חַכִּיק )שיר, שירון), שלרוב לוו תמיד בפזמון חוזר. משירים קטנים אלה נוצרו, בדרך של חיבור או הרחבה, שירים ארוכים. כשם נפרד הם משתייכים לרפרטואר השירים הכפריים ומשקפים ברובם צדדים שונים של חיי הכפר. על בסיסם חוברו גם שירי הריקוד העממיים הארמניים. ה”חַכִּיק” וה”הַיְרֶן” מייצגים את שני הסוגים העיקריים של הליריקה העממית, שעליהם נבנו כמעט כל סוגי וקבוצות השירים. אליהם משתייכים: שירי פולחן, ובהם
א .שירי חג המולד — אָוֶטִיס, שבוצעו על־ידי קבוצות צעירים בערב חג המולד בתהלוכה בכפר, המבשרת בשמחה את לידת ישו
ב. שירי חתונה, שבהם המרכז הוא בשבח לבוש הכלה (“המלכה”, “נושאת הכתר”) ולעץ החתן — “המלך” (“נושא הכתר”)
ג .שירי ניחוש בחג העלייה לשמיים — וִיצ‘קִי אֶרגֶר, שבוצעו בידי נערות ונשים צעירות
ד. שירי קינה — ווֹלְבֶרגֶר, סְגַאֶרגֶר — שנשמעו בעת הספדת המת. מנהג הקינות היה עתיק מאוד בקרב הארמנים, ומעיד עליו המסורת הספרותית כבר מן המאה החמישית
שירי עבודה הם ברובם שירי איכרים, והם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות
א) שירים הקשורים בעבודות השדה
ב) שירים הקשורים בעבודות הבית
השירים המרכזיים הקשורים בעבודות השדה הם שירי החריש והזריעה, שנקראו על שם הפזמון שלהם חוֹרוֹוֶל
בעת ביצוע עבודות הבית (בעת טוויה, בתנועות הקצביות של חביצת החמאה בחנוצי, בדחיסה בעלי ומכתש, בחליבת הפרות) נהגו הנשים לשיר לעיתים קרובות שירים שייחודם היה חזרות על מילים.שירי הנוודים והנודדים, הידועים בפי העם בשם פַנְדוּחְטי או לַרִיבּי אֶרגֶר, שייכים מאז ומתמיד לפולקלור השירה הארמני. מבחינת תוכנם הם נחלקים לשלושה נושאים עיקריים
— יציאת הנווד אל ארץ זרה וברכות הפרידה של קרוביו ואוהביו
— מצבו הקשה של הנווד בארץ הנכר, געגועיו למולדת וליקיריו, ולעיתים — מוטיבים של מחלתו ומותו
— הציפייה, הגעגועים והכאב של בני המשפחה והאהובים, לעיתים משולבים במוטיב של בשורה משמחת על שובו של הנווד, ולעיתים — על מותו ועל טקס האבל עליו
שירי החיילים (שירי הגיוס) של הארמנים, לעומת סוגי השירים העממיים האחרים, הם תוצאה של תקופה מאוחרת יותר ונקשרים לאירועים היסטוריים מסוימים. הם מתחילים להתגבש בסוף המאה ה־19, כאשר הארמנים המזרחיים מתחילים להיות מגויסים לצבא הרוסי, והארמנים המערביים — לצבא העות׳מאני. הן שירי הנוודים והן שירי החיילים ספוגים דרמה רגשית, כאב, עצב וגעגועים. שירי הילדים ושירי הערש חוברו הן לפי מבנה ההַיְרֶן והן לפי מבנה החַכִּיק. מאפיין הז׳אנר של שירי הערש הוא הפזמונים החוזרים. בשירי הערש תופסים מקום מרכזי שבח ואהבת אם אין־סופית לבנה, חלומה על עתידו המאושר, ודאגתה לשמור על בריאותו מפני רוחות רעות וסכנות חיצוניות
פרמיאולוגיה ארמנית
פתגמים ואמרות של כל עם נחשבים ריכוז של חוכמה אתנית מסוימת. הארמנים קוראים להם «מילות האבות» — כהוראת חוכמה לכל דור הבא. הם קטנים בצורתם, אך מהווים נוסחאות שפה סטריאוטיפיות, המורכבות ממספר מילים או צירופי מילים מועטים, אשר עם זאת טעונים במשמעות עמוקה ורעיונות כלליים.האזכור הראשון של פתגמים ואמרות ארמניות מתוארך למאה ה־5. מֻוסֵס חוֹרֵנַצי מצטט פתגם על שארה הטורף, שהיה נפוץ בקרב איכרים בני דורו: «אם יש לך גרון של שארה, אז אצלנו אין מחסנים של שִירָאק ». פתגם זה מיוחס לזמנו של פולש שבט השיראקים — הסרמאטים לארמניה, כלומר למאות ה־4–2 לפני הספירה. תיעוד שיטתי של פתגמים ואמרות עממיות ארמניות מתחיל מאמצע המאה ה־19, והיום מספרם מעל ל־100,000. רובם סודרו ופורסמו בעבודה מקיפה של האקדמיקאי א. חאנלניאן.
חידות
השמות הקדומים ביותר של חידות מופיעים כבר במאה ה־5, בתרגום הארמני של התנ”ך וביצירותיהם של סופרים ארמנים קדומים. במקורות אלה חוזרים לעיתים קרובות המונחים אראק , אַרַאספֵּל. המונח האנלוק — חידה — מופיע לראשונה אצל אנאניה שיראקצי (המאה ה־7). בעם נפוצות גם השמות: האנלוק, הנק׳, הננליק׳, אראק.חידה, המשתייכת לז’אנר האפי, בנויה קומפוזיציונית משני חלקים תלויים זה בזה: נושא החידה או משמעותה המרכזית, והניסוח החיצוני של החידה או דימויה החיצוני. החלקים הללו שונים בסגנונם. מבחינה חיצונית וסגנונית, החידות מתחלקות לשתי קבוצות: חיוביות ושליליות. רוב החידות הארמניות נושאות אופי חיובי, לדוגמה: «ציפור אחת שומרת על כל הבית» (מפתח), «הסוס רץ, האוכף נותר» (נהר — גשר).לצד מאפייני הז’אנר שלהן, החידות מקושרות גם לז’אנרים אחרים של הספרות: אגדות, תפילות-כישופים, פתגמים ושירים. בחידות הארמניות נשמרים שרידי אמונות פגאניות קדומות וטקסי דת נוצרית מתקופה מאוחרת
נוסחאות קסם
בפולקלור הארמני תופסות מקום חשוב נוסחאות פרמיאולוגיות בעלות אופי קסום, כגון: קללות — אַנעצ׳ק׳, איחולים וברכות — אורננ׳ק׳, שבועות — אֶרְדּוּם, תפילות וכישופים, כישופים — אַגְהוֹת׳ק׳, שמקורן ארכאי ושימשו ביישום מעשי בתחומים שונים של התרבות העממית. כל הז’אנרים הללו שייכים לקסם מילולי, שבו מיוחסת כוח קסום לסוגים שונים של דיבור אנושי. בזכות אופיים הקסום, ז’אנרים אלה שימשו מאז ומעולם למטרות שימושיות, ונמצאים בתחומים שונים של תרבות כתובה כאמצעי הגנה קסום, הן על ערכים חומריים והן על ערכים פיזיים, רוחניים ומוסריים.בניגוד לנוסחאות קסם אחרות שבמסורת שבעל פה, כישופים נכתבים לעיתים על נייר, חפצים שונים ומועברים כקמע ל”מטופל”, השומר אותו בכיסו, בכובע, בכרית, על קירות הבית, קבור בצומת שבע דרכים או מושלך במים ושותה אותם.הכישופים הארמניים, מבחינת מטרתם השימושית, מתחלקים לשמונה קבוצות
- טיפוליים
- הקשורים לבריאות והיגיינה
- למניעת תאונות ואסונות טבע
- כישופים והגנות מפני כישוף
- למטרות מעשיות
- תפילות וכישופים ערביים וערביים־בקרים
- כישופים ותפילות מגוונים
- תפילות סאטיריות ופארודיות
לכן, כל סוגי וז’אנרי הפולקלור הארמני מהווים תחום בלתי נפרד וחשוב של תרבות רוחנית רב־מאתית, והמחקר המדעי הרב־ממד שלו פותח כיום פרספקטיבות חדשות להבנת הערך התרבותי-היסטורי של המסורת העממית הארמנית. מקור: ארמנים / עורך אחראי ל.מ. ורדניאן, ג.ג. סרקיסיאן, א.ה. תר־סרקיסיאנץ ; מכון אתנולוגיה ואנתרופולוגיה ע”ש נ.נ. מיקלו־מקלאי, רוסיה ; מכון ארכיאולוגיה ואתנוגרפיה של אקדמיה לאומנית של ארמניה. — מוסקבה: נאוקה, 2012. — (עמים ותרבויות)
תרבות כתובה ארמנית
התרבות הכתובה הארמנית מתחילה בכתובות יתדות (תחילת האלף הראשון לפנה”ס), שהועברו אלינו מתקופת אוררטו (שם מקראי – ממלכת אררט). התרבות המילולית של ארמניה העתיקה מאופיינת ברב־לשוניות. לדוגמה, במאה הראשונה לפנה”ס, בימי פריחת התרבות ההלניסטית בבירות טיגראנקרט וארטאשאט, בוימו טרגדיות ביוונית, והמלך ארטוואזד כתב נאומים וטרגדיות ביוונית. פילוסופים וסופרים רבים שנרדפו ביוון ורומא — כגון אמפיקרטוס מאתונה, מטרודורוס, יאמבליכוס ואחרים — מצאו מקלט בחצר המלכים הארמנים. רטורים ופילוסופים ארמנים רבים למדו באתונה, אלכסנדריה וקונסטנטינופול. העם הפיץ במרחב הארמני את הופעות הגוסאן, קריאה של סיפורים אפיים מלווה בכלי נגינה.עם הכרזת הנצרות כדת המדינה בארמניה, מצד אחד הוכנסו טקסים וריטואלים חדשים, ששילבו מנהגים פגאניים, ומצד שני הושמדו מונומנטים של תרבות פרי־נוצרית כמעט בכל מקום.בזמן מלכותו של המלך וראמשפוח, הארכימנדריט מסרופ מושטוץ (361–440) וקתוליקוס סאהק פרטב החלו בעבודה על שיקום האלפבית הארמני. בשנת 405 משטוץ שחזר אלפבית של 36 אותיות. הביטוי הראשון שנכתב בארמנית נלקח ממשל ספר שלמה: לדעת חכמה ותורה, להבין מילים של תבונה