לסוף שנות ה-80 ועד היום

לסוף המאה העשרים המהפכה הפוליטית השתנתה בצורה דרמטית לטובת המצב הפוליטי ברחבי העולם. הסכסוך בנגרונו קארבך התחיל, באותה העת ברית המועצות התפרקה וארמניה הפכה להיות רפובליקה עצמאית. כל זה לא יכל  שלא לבלוט בתחום האמנות. הגורם המרכזי שהשפיע על פיתוח המוזיקה לאחר 1985 היה החלשה, ואז בהמשך הביטול המוחלט של המכון הסובייטי לצנזורה. תחת הצנזורה נפלו בעיקר: יצירות סימפוניות שבהן ניכר השפעה מערבית, מוזיקה “כבדה”, ושירים צבאי-פטריוטיים מתחילת המאה ה-20, כולל את אנדראניק. כמובן, הצנזורה לא עברה על ביצועים פשוטים ואיכותיים. ואז נעשה כל דבר. כל זה השפיע כן בצורה חיובית וכן בצורה שלילית על פיתוח המוזיקה הארמנית. לדוג’ , המלחין אבט טרטריאן זכה להכרזה והוא זכה להכרזה גם בתקופה הסובייטית, ולמעשה הוא היה חבר במנהג הרפובליקאי של המלחינים, אך המוזיקה שלו נשאה יותר מדי תכנים חדשניים ויצירותיו של מאסטרו נפלו תחת הגבלות מסוימות. בשנות ה-80, העולם שמע והכיר את מוזיקתו של אבט טרטריאן. באותו זמן, מלחינים אחרים זכו לפופולריות, כמו לדוג’ וגרם בביאן, שגם הוא הוכרז בבינלאומי וקיבל תהילה ברמות. לסוף שנות ה-80, אנסמבלי פולקלור פחות חלו על הזמרת אהבה ויותר על שירים פטריוטיים, שכן קודם לכן לא פיתחו ברוב המקרים.המצב הכלכלי הקשה גרם לזרם גדול של הגירה מהמדינה, וביניהם יצאו גם מוזיקאים מוכשרים. אך החיים לא נעצרו, וארמניה הולידה בשנות ה-90 מוזיקאים מוכרים בסצנה העולמית. חוסר הצנזורה הסובייטית הקטגורית שינה בצורה גדולה את החיים המוזיקליים. אם קודם לכן לא היה ניתן לעלות לבמה מבלי לעבור דרך ועדה קפדנית, כעת אין בעיה כזו. ניתן היה לבצע כל דבר וכל אופן. החירות המחשמלת  פתחה דרך לנפשיים יצירתיות גם לנפשיים שהיו רחוקים מהמושלמות. אך הדבר המדהים ביותר,  בעולם המוזיקה של שנות ה-90, היו האולמות שלמים בפילהרמוניה, בתיאטרון האופרה והבלט, ובפסטיבלי הרוק.המדינה הייתה על גבול העוני, המפעלים מוסדות הלימוד לא תפקדו ואנשים הלכו להופעות. המנצח והעולה מחדש לוריס צ’קנבוריאן נתן הופעות במוסיקה קלאסית מדי סופש, שבהן ניתן היה להגיע בלעדי כרטיס, מה שהפך לתמיכה רוחנית גדולה לאוכלוסיית ארמניה החולשת מבלוקדה. בדיוק בשנים אלה השירה הבארדית קיבלה שלב חדש של פיתוח. האדריכל ארה בוביקיאן הקים באולם האדריכלים “הופעות באור נר”, בו כל צופה יכול היה לעלות על הבמה ולבצע כל שיר שהוא. על הבמה הזו תכלית ארמן מוסיסיאן, אדוארד זוריקיאן, ארג נזריאן וואכטאנג ארוטיניאן פעלו לעיתים תכלית.התקיימו גם הופעות רוק. חלק מהלהקות מהתקופה הזו מופיעות גם היום בהצלחה, לדוגמה ווסטאן האיוץ, אימפיראי. אוהבי הרוק בארמניה הצליחו אף להוציא יצירות נפרדות עם עמודי רוק בעיתון מוכר “העידן”, בעיתון צעיר ולעיתים מדי דפים “בראבו”. אך הדבר הנציין ביותר הוא הוצאה נפרדת של מחבר בודד – העיתון המונוכרומטי Bismark, שהוציא מפיק מוזיקלי מוכר בימיים אלו – ארמן פדריאן. בשנת 1994, ואגן ארצרוני יחד עם חבריו ארגנו את פסטיבל  “גאדמוס” שהתמיד כמה שנים. עוד פרויקט חשוב ומשפיע בחיי המוזיקה הוא פרויקט של ארצרוני – התוכנית המשותפת עם דוד ארוטוניאן בשם “סבוטאז'”, שסיפרה על התרחשויות בסצנה המוזיקלית העולמית והציגה את הזמרים הארמנים המובילים בכל הזרמים.בתחילת שנות ה-90 התקיים בנפרד בישראל הופעה מיוחדת של סימון טרצ’יאן. הקונצרט הפך לאירוע גדול בעיר ירוואן. הזמר הפופולרי ביותר עזב את הבמה בשנות ה-80, חזר למקצועו כמדען כימיה. ב-1995 החליטו חבריו לארגן לו הפתעה והפקידו קונצרט בו הופיעו כל הזמרים הידועים. הקונצרט העציץ את הצופים, שלא למעט זמן קצר חזרו לימי הנעורים שלהם. בתחילת שנות ה-90, דיבת הבמה של ארמניה, פלורה מרטירוסיאן, עברה לישראל, אך לא עזר זה לה להיחלץ מהתחושה האמנותית. במקרה וכמתמחה במקצוע השירה. יותר מזה, היא נתנה למוזיקה הארמנית להפסיק להיות יוצאת דופן והפכה למוכרת לאהובי המוזיקה האמריקאית. בתחילת שנות ה-90, בירושלים, נפתחה סטודיו להקלטות בשם “ארצ’גנק”, של שני זמרי אספקטים, איגושה פטרוסיאן וארטאוואזד באיאטיאן. עקב ליחס בין איכות למחיר, הסטודיו זכה לפופולריות מהירה והיה מהסטודיואים הפרטיים הגדולים בקווקז. באותו זמן, בבסיס של בית הספר הסוציאליסטי הסובייטי הישן בעיר ירוואן, הוקם תיאטרון השירה הממלכתי בהנהגתו של ארתור גריגוריאן, האחד אחרי השני צמחו ממנו הזמרים הצעירים ביותר באספקטים: ארמו, שושן פטרוסיאן, ואלו לבוניאן. בדיוק ממנו יצאו בסופו לבמה המרכזית אחיות ארשקיאן