גוהר גאריביאן — סופרת, משוררת, מתרגמת ואמנית ידועה. נולדה ב־8 באפריל 1943 בירוואן (הוריה — ילידי איגדיר ואלשקרט). סיימה את הפקולטה לכימיה של אוניברסיטת ירוואן ואת התואר השני באוניברסיטת מוסקבה. דוקטורנטית למדעי הכימיה (1974). שמה הספרותי — גוהר רשדוני. החלה לכתוב שירה בגיל 7–8; בבית הספר, מגיל 14, ערכה את “העיתון הספרותי” הבית־ספרי והשתתפה בכל החוגים הספרותיים.פרסמה מספר ספרים, ביניהם: תרגום לרוסית של ספרו של אדוארד איסבקיאן “איגדיר”; הרומנים ההיסטוריים “הנסיך הארמני מנוק ביי” על מלחמת רוסיה–טורקיה בשנים 1806–1812; “הניצל בידי רומא. הקרדינל אגאג’ניאן”; “ואפאַר. זיכרונות על הקתוליקוס של כל הארמנים, ואזגן הראשון”. פורסמו גם קובצי שירה: “מיתר מצלצל”, “סערות שנרגעו”, “אשכולות של ענבי יין”, ושני קובצי סיפורים: “סיפורים אמיתיים” ו־”פתגמי הסבתא”.מחברת של יותר מ־100 סיפורים, נובלות ומשלים ברוסית. חברת הארגון המוסקבאי של איגוד סופרי רוסיה. “כל הדמויות בספריי — ארמנים. אחרת просто לא יוצא, אף על פי שחייתי כמעט שליש מחיי ברוסיה. הרי בבית הספר הרוסי לא למדנו את תולדות העם הארמני. רק באוניברסיטה, בתקשורת עם סטודנטים לפילולוגיה ולהיסטוריה, התחלנו לגלות ולהבין הרבה דברים. גדלנו כאתאיסטים. סווסיאן סיפר לנו בהתלהבות את מעלליו של לאו טאקסיל, כולנו צחקנו, אבל באותה מידה — שימו לב! — כולנו רצנו לאצ’מיאדזין להדליק נר ולראות את הקתוליקוס. וקרַה שלפני שנים אחדות פגשתי במקרה את הכרוניקן של ספרות הגולאג, המו”ל והאסיר הפוליטי לשעבר סמיון וילנסקי. כארבע שנים עזרתי לו למכור ספרים של סופרים מוכּתבים ומודרים. על הופעת הספר על ואזגן (“ואפאר”) אני מודה לו. הוא הזמין אותי אליו הביתה, ובמהלך השיחה שאל: ‘מי אצלכם היה פעם קמִיר העם? אם תנחשי — אתן לך את תמונתו ואקריא לך את זיכרונותיי עליו!’ תארו לכם — ניחשתי! כל הקמירים כבר חלפו מן העולם, אבל אני אמרתי בביטחון: ואזגן!
