פארויר סוואק .שמו האמיתי — פארויר קזריאן (1921–1971). שם העט “סוואק” נלקח לזכרו של המשורר רובן סוואק, שנהרג במהלך רצח העם.יצירות מרכזיות: קבצי שירה “יהי אור”, “הפעמון שאינו נדם”, “האדם על כף היד”. הוא התחיל לדבר מוקדם, וגם לכתוב מוקדם. מוריו ציינו את כישרונו יוצא הדופן של הילד החי והנמרץ. הוריו עברו לכפר צ׳נאחצ׳י שבמחוז ארארט, כשהם נמלטים מרצח העם. סוואק עשה קריירה אקדמית מרשימה במהירות: הוא סיים את אוניברסיטת ירוואן, את התואר השני באקדמיה למדעים של ארמניה ואת המכון הספרותי ע”ש גורקי במוסקבה. הוא נסע ללמוד במוסקבה, שם למד במכון הספרותי ע”ש גורקי. במוסקבה נשא לאישה את נינה מנאגרישווילי. לשניים נולדו שני בנים — ארמן וקוריון. בשנת 1955 סיים את לימודיו, ועד 1959 עסק בהוראה באותו מוסד. קיבל תואר דוקטור, ושימש כחבר הסובייט העליון של הרפובליקה הארמנית הסובייטית. סוואק היה אדם כריזמטי מאוד, ותמיד היו סביבו אנשים רבים, שבהם תמך ללא הרף. שירתו הייתה מגוונת: הוא הרהר על החיים, שיתף את הקורא בהתבוננותו בעולם או פשוט התפעל מיופיין של נשים ומהטבע. חלק מקובצי שיריו של סוואק היה קשה מאוד להוציא לאור, במיוחד “יהי אור” והפואמה המוקדשת לקומיטאס “הפעמון שאינו נדם”. בהוצאתה לאור של האחרונה סייע האקדמאי גריגור חנְדז׳יאן — הוא אף אייר את היצירה והתעקש על פרסומה. ב־17 ביוני 1971 סוואק נספה. הוא ורעייתו נינה מנאגרישווילי נהרגו בתאונת דרכים, בדרכם חזרה מצ׳נאחצ׳י. הם הותירו אחריהם שני בנים יתומים. כיום נקרא הכפר זנגקטון, על שם אחת היצירות האהובות ביותר של סוואק. בשנות האלפיים נפתח שם בית־מוזיאון, שאת פרסקותיו יצר ידידו של סוואק, האמן סרקיס מורדיאן
