הובספ אורבלי השם האמיתי: ראצ׳יה קוצ׳ארוביץ׳ גבריאליאן שנות חיים: 1910–1965
יוסף אורבלי נולד ב־8 (20) במרץ 1887 בעיר כותאיסי, במשפחה ארמנית של הכומר אבגאר יוסיפוביץ׳ אורבלי וורברה מוסייבנה ארגוטינסקאיה־דולגורוקובה. סבו, הווספ אורבלי, סיים את מכון לזארב; אביו, אבגאר אורבלי — את אוניברסיטת סנקט פטרבורג; וכן גם אחי האב, דויד ואמזספ אורבלי, ואחיו הבכירים – רובן ולבון אורבלי. מ. ב. פיאוטרובסקי כינה את יוסף אורבלי “מדען למופת ארמני־רוסי”. בשנת 1904 סיים את הגימנסיה הקלאסית בטביליסי והתקבל לחוג הקלאסי של הפקולטה להיסטוריה־פילולוגיה באוניברסיטת סנקט פטרבורג. בשנים 1906–1917 השתתף בחפירות עיר אֶאני. בשנת 1911 סיים את לימודיו באוניברסיטת סנקט פטרבורג בפקולטה להיסטוריה־פילולוגיה ובפקולטה לשפות המזרח, ובהמלצת הדֶקָן ו. א. ז׳וקובסקי נשאר כעוזר בקתדרה לספרות הארמנית והגאורגית. ב־1912 נבחר לחבר בחברה הארכאולוגית הרוסית. ב־1913 עבר את בחינות המָגיסטר בפקולטה לשפות המזרח. משנת 1914 — לאחר קבלת תואר מגיסטר לפילוסופיה ארמנית — הורשה להרצות כפריוואט־דוצנט באוניברסיטת פטרוגרד בקורס “קריאה ופרשנות כתובות ארמניות באזור שיראק”. ב־1917 נבחר לדוצנט (אושר ב־25 בספטמבר) בקתדרה לספרות ארמנית וגאורגית באוניברסיטת פטרוגרד. משנת 1918 — פרופסור בקתדרה להיסטוריה של מזרח אסיה הקדמית במכון לזארב במוסקבה. משנת 1918 — חבר מועצת הוועדה הארכאולוגית הממלכתית וחבר מן המניין של החברה הארכאולוגית במוסקבה. משנת 1919 — מרצה במכון הארכאולוגי של פטרוגרד, פרופסור בקתדרה להיסטוריה של אמנות המזרח באוניברסיטת פטרוגרד, חבר האקדמיה הרוסית להיסטוריה של התרבות החומרית (ר.א.י.מ.ק), ראש המחלקות לארכאולוגיה ולאמנות של ארמניה וגאורגיה ומזכיר המדעי של המכללה לענייני מוזיאונים בנרקומפרוס של ה־ר.ס.פ.ס.ר. מיולי 1919 — פרופסור במכון לתולדות האמנות בקתדרה לאמנות מוסלמית; באוגוסט נבחר למזכיר המדעי של האקדמיה להיסטוריה של התרבות החומרית. בשנים 1920–1924 — ראש ההוצאה לאור של ר.א.י.מ.ק ועורך פרסומיה. בשנים 1920–1922 — יו״ר הוועדה לענייני דפוס של ר.א.י.מ.ק ושל האקדמיה למדעים. מ־25 באוקטובר 1920 — אוצר מחלקת ימי הביניים המוסלמיים במוזיאון הארמיטאז’. בשנים 1921–1922 — עובד במכון היפטי של האקדמיה למדעים. משנת 1924 — חבר־מתכתב של האקדמיה למדעים של ברית המועצות ומשפט 1 בספטמבר — עוזר מנהל הארמיטאז’. בשנים 1925–1929 — ראש הקתדרה לפילולוגיה ארמנית־גאורגית, ובשנים 1928–1931 — ראש הקתדרה להיסטוריה של התרבות החומרית של המזרח באוניברסיטת לנינגרד. ב־1933 נבחר לחבר מן המניין במכון לתולדות התרבות של ארמניה. מ־19 ביוני 1934 עד 1951 — מנהל מוזיאון הארמיטאז’. משנת 1935 — חבר־אקדמיה מלא באקדמיה למדעים של ברית המועצות. משנת 1937 — מנהל המכון לתולדות התרבות החומרית של האקדמיה למדעים. משנת 1938 — יו״ר נשיאות הסניף הארמני של האקדמיה למדעים . משנת 1940 — חבר מלא באקדמיה לאדריכלות של ברית המועצות
בשנות מלחמת העולם השנייה
במהלך המצור על לנינגרד נשאר בעיר, עסק בשימור אוצרות המוזיאון, ניהל את פינוי הארמיטאז’ ומוסדות האקדמיה.ב־1944 השתתף בעבודות ועדת החירום שחקרה את הנזק שנגרם לארמונות פרברי לנינגרד, ולקח חלק בשיקום הארמון החורף ובחידוש התערוכות. משנת 1943 — חבר־אקדמיה מלא של אקדמיה המדעים של ארמניה. מ־29 בנובמבר 1943 עד 16 בינואר 1947 — הנשיא הראשון של אקדמיית המדעים של ארמניה. ב־1945 נשא לאישה את אנטונינה ניקולאייבנה איזרגינה. בנם: דימיטרי יוסיפוביץ’ אורבלי (1946–1971). נכד: גאורגי דימיטרייביץ’ אורבלי (1969–1997). נין: דימיטרי גאורגייביץ’ אורבלי (נ’ 1994). ב־1946 הופיע כעד במשפטי נירנברג. ב־1951 — יועץ המשלחת הארכאולוגית של גרני. בשנים 1953–1956 — עבד במכון לבלשנות של האקדמיה למדעים. משנת 1955 — דיקן הפקולטה המזרחית, ומשנת 1956 — ראש הקתדרה להיסטוריה של מדינות המזרח הקרוב והאמצעי באוניברסיטת לנינגרד. משנת 1956 — ראש המחלקה הלנינגרדית של מכון המזרחנות. נפטר ב־2 בפברואר 1961 ונקבר בבית העלמין בוגוסלובסקויה בסנקט פטרבורג.
פועלו המדעי
מחקריו מוקדשים לקווקזולוגיה, לתולדות התרבות של המזרח התיכון בימי הביניים; חשיבות מיוחדת נודעת לעבודותיו על תרבות ססאנית וסלג׳וקית. השתתף בחפירות א “אני”, ערך חפירות באגם ואן (1916) ובארמניה (1929, 1936 ואילך). חיבר עבודות בתחום האפיגרפיה הארמנית, האפוס העממי, השפה הכורדית, אדריכלות גאורגיה וארמניה. הקים אסכולה סובייטית של חוקרי הקווקז. היה ציר בסובייט לנינגרד (1928, 1934, 1939, 1947) ובסובייט העירוני של ירוואן (1939)
