בסיפורי האגדות שלו — “אַנָאיִט”, “אַרֶגְנָאזָאן”, “יֶחֶגְנוּי”, “אֹדְזָאמָנוּק וְאַרֶוַחַת”, “זַנְגִי-זְרַנְגִי” — מדגיש אגאיאן את האומץ, האצילות והטוב לב של הגיבורים, מתוך מטרה להעניק להם מעמד של דגם ומופת לחיקוי.גזארוס אגאיאן (1840–1911) היה מחברן של רבות מאגדות הספרות הארמניות. בשנת 1881 פורסמה האגדה הראשונה שלו, “אַנָאיִת”, ואחריה יצאו סדרה של סיפורים נוספים. אגדותיו של אגאיאן יצרו מעגל קריאה עממי, וחלק מהעיבודים שלו — “אַנָאיִט”, “אֹדְזָאמָנוּק וְאַרֶוַחַת” — זכו להפצה רחבה יותר מאשר המקורות העממיים שלהם.במרכז תשומת הלב של אגאיאן לא נמצאים המקורות של דמויות האגדות, או הדמיון שלהן לאגדות עמים אחרים, אלא הפונקציה האמנותית והחינוכית של היצירה העממית. הדבר מתבטא בראש ובראשונה באופי עיבוד המקורות העממיים.בסיפורי האגדות שלו — “אַנָאיִו”, “אַרֶגְנָאזָאן”, “יֶחֶגְנוּי”, “אֹדְזָאמָנוּק וְאַרֶוַחַת”, “זַנְגִי-זְרַנְגִי” — מדגיש אגאיאן את האומץ, האצילות והטוב לב של הגיבורים, מתוך מטרה להעניק להם מעמד של דגם ומופת לחיקוי.הוא כתב:”מטרתי הייתה — וכך גם כוונתי היום — להכניס את הילד לעולם האגדות, ובאותו עולם לתת לו תפקיד פעיל, כך שהילד בדמיונו ייכנס לנעליו של הגיבור, יעשה את מה שהגיבור עושה, יהיה אמיץ בלב, כמו הגיבור, יהיה מסור, יצירתי, אציל וישר.”אגאיאן העריך במיוחד את תפקיד האגדה בפיתוח הדמיון של הילד. הוא כתב:
“נביטות הגאונות והכשרון של האדם צריך לחפש באגדות שהוא שמע. אם הייתי יודע אילו אגדות פיתחו את הדמיון של שייקספיר, סרוואנטס, גוטה, שילר, קולומבוס ואחרים, הייתי נותן לילדי הקוראים היקרים שלי לקרוא את אותן אגדות, גם אם הן היו… מפחידות ונוראיות.”במאמרו “תשובתי החלקית למגזין ‘מורצ’'”, שפרסם טענה שהאגדות שלו אינן חינוכיות, ציין אגאיאן, תוך שהוא מדגיש את ההגזמה והפנטזיה כתכונות מרכזיות של האגדה, גם את הקשר שלה למציאות:
עולם האגדות הוא התמונה הנאמנה ביותר של העולם האמיתי
