נרסס שנוראלאי (1100–1173) — קתוליקוס של כל הארמנים, ומגדולי המשוררים הארמנים של תקופתו. נולד למשפחת הנסיכים־הבעלים של מבצר צובק, למשפחת אפיראטה פחלוואוני. היה נינו של הסופר הכנסייתי הדגול גריגור מגיסטרוס, אחיו הצעיר ויורשו של הקתוליקוס גריגור השלישי פחלוואוני. קיבל השכלה יסודית בבית הספר שליד מנזר קארמיר אצל הבישוף סטפנוס מנותק. משנת 1150 חי בעיקר ברומקלה. כל פעילותו של נרסס הייתה מכוונת לאיחוד הכנסיות — הארמנית והיוונית — והוא הונחה במיוחד בידי רצונו להגן על עצמאות ארצו מפני שאיפותיהם של המוסלמים. בשנת 1170 התקיים בעיר רומקלה, משכן הקתוליקוס, ויכוח בין נרסס לבין נציג הקיסר מנואל, התאולוג תאוריאנוס; ויכוח נוסף נערך בשנת 1172. “הצגת האמונה” שחיבר נרסס — ובה נוסחה מקובלת על הכנסייה הארמנית של הסמל הכלקדוני — נכתבה עוד לפני הוויכוח הראשון, והיא מציגה מעין תוכנית שעל פיה ניתן היה להגיע להסכם. הקיסר מנואל והפטריארך של קונסטנטינופול לוקאס, לאחר שעיינו ב”הצגת האמונה”, קבעו כי היא עשויה לשמש בסיס לתחילת איחוד הכנסיות הארמנית והביזנטית. כשהיה כבר קתוליקוס, שלח נרסס לקיסר איגרת נוספת ובה הבהיר כי האיחוד אינו צריך להיעשות כדוגמת אדון ומשרת, אלא כשווים מול שווים, על בסיס כתבי הקודש והמסורת הקדושה. בכל מקום שבו יימצאו סטיות תאולוגיות או פולחניות — אצל הארמנים או אצל הביזנטים — יש לתקנן. על איגרת זו השיבו הקיסר והפטריארך מיכאל השלישי בשנת 1172, כשהציעו לארמנים, כתנאי לאיחוד, לקבל מספר עקרונות: להודות כי במשיח אין רק “פנים אחת ודואליות”, כפי שפירש נרסס מבלי לגנות את פירושי הכנסייה הארמנית עד אז — שהרי הכנסייה לא הכחישה את “דואליות”, אלא הסבירה שאינם סותרים את החלטת כלקדון — אלא גם שתי רצונות ושתי פעילויות; להכיר במועצת כלקדון ובכל מועצות ביזנטיון שלאחריה לא כמקומיות, כפי שסבר נרסס, אלא כאקומניות, דבר שהיה גורר שינויי מנהגים וחגים בארמניה; וכן להסכים כי בחירת הקתוליקוס הארמני תאושר בידי קיסר ביזנטיון, ועוד. נרסס, שהיה תומך גדול ברעיון איחוד הכנסיות, התאכזב והשיב לתאוריאנוס, שליח הקיסר והפטריארך, כי אין לו סמכות להכריע לבדו בשאלות כה חמורות, וכי ישיב עליהן לאחר כינוס סינוד של הכנסייה הארמנית. בעת ההכנות לכינוס הסינוד, שבו היה אמור להידון עניין האיחוד, נפטר נרסס. הסינוד המובטח כונס בשנת 1179 בידי יורשו, הקתוליקוס גריגור הרביעי. השתתפו בו בישופי ארמניה, קיליקיה והארצות הסמוכות, אלואנקה וכן נציגים של הכנסייה הסורית־יעקובית. הסינוד גינה מצד אחד את קיצוניות המונופיזיטיות, ומצד שני דחה את הדוקטרינה של שתי הרצונות ושתי הפעילויות, ואישר את פירוש הכנסייה הארמנית על אודות ההיפוסטזה האחת של דבר־האל המתגלם. אך עוד לפני שהגיעה בשורת החלטת הסינוד לקונסטנטינופול, מת הקיסר מנואל בשנת 1180, ויורשיו לא גילו כל עניין בהמשך תהליך האיחוד עם הכנסייה הארמנית
