גריגור נארקאצי ( בערך 951–1003), הידוע גם כגריגורי מנארק או גריגורי מנארק הקדוש, היה משורר, פילוסוף ותאולוג ארמני, קדוש של הכנסייה האפוסטולית הארמנית ושל הכנסייה הקתולית, ונחשב לנציג בולט של תקופת הרנסאנס הארמני המוקדם. הכנסייה הקתולית מונה את גריגור נארקאצי כאחד משלושים ושישה “מורי הכנסייה” – והוא היחיד מביניהם שלא היה מעולם בשיתוף עם הכנסייה הקתולית. ההכרה בנארקאצי כ־Doctor Ecclesiae נחשבת לאירוע בין־כנסייתי ייחודי ויוצא דופן. יצירתו הלירית “ספר מזמורי הצער” נחשבת לאחת מפסגות הספרות הנוצרית – הארמנית והעולמית – ולעיתים קרובות מכונה “התנ”ך השני”. האפיפיור יוחנן פאולוס השני תיאר אותו כ־”מורה הדגול של הכנסייה הארמנית”. נארקאצי נולד למשפחת אצולה – אביו, הנסיך חוסרו אנדזבצי, היה תאולוג והוגה דעות שכתב חיבורים דתיים רבים. לאחר מות אשתו, שלח את שלושת בניו – סאהאק, הובננס וגריגור הקטן – להתחנך במנזר נארק. בהמשך הוסמך חוסרו לבישוף. ראש המנזר היה אנאניה נארקאצי, אחי סבו מצד האם של גריגור.את רוב חייו העביר גריגור במנזר נארק, שבו הייתה ספרייה עשירה, שאִפשרה לו לקרוא את כתבי הפילוסופים היוונים והאבות הקדושים בנוסחיהם המקוריים. הוא היה ידוע בתפילותיו הליליות המרובות, ולכן כונה “הבלתי נרדם”. גריגור הוסמך כ־ארכימנדריט (וארדפט) – מורה ומורה רוחני – ולימד בבית הספר שבמנזר. בין כתביו: אחד הפירושים החשובים ביותר לשיר השירים (977), וכן יצירות פיוטיות רבות, ביניהן “פנגריקון לקדושים השליחים”. שירתו של נארקאצי חדורה ברוח המקראית, מלאה דימויים ותמות מן ההיסטוריה הקדושה, אך יחד עם זאת ניכרת בה נימה אישית עמוקה. ב־”ספר מזמורי הצער” (1002), בדומה ל”קאנון הגדול” של אנדריאס מקריט, משמשים סיפורי המקרא והדמויות שבו נקודת מוצא להרהורים על חיי האדם, חטאו וחוסר שלמותו. זהו דו־שיח אישי בין הנשמה לבין אלוהים, רווי חרטה וגעגוע לטוהר. מלבד ההשראה המקראית, מקור יצירתו של גריגור נשען גם על הפילוסופיה הנאו־אפלטונית, ועל כתבי גרגוריוס מניסוס, אוריגנס, היפוליטוס, אפיפניוס מקפריסין, בסיליוס הגדול, גרגוריוס מנאזיאנזוס ויוחנן כריסוסטומוס. הדימויים הקדומים ביותר של נארקאצי שנשתמרו עד ימינו הם ארבע מיני־אטורות מעשה ידי גריגור מליצצי (1173), שחוקרים אחדים סבורים שיש בהן דמיון דיוקני. הפואמה המיסטית־לירית “ספר מזמורי הצער”, שתורגמה לשפות רבות, מילאה תפקיד מרכזי בהתפתחות השפה הספרותית הארמנית. היא נדפסה לראשונה בשנת 1673 במרסיי, אך עוד קודם לכן הופצה בעותקים בכתב יד. כתב היד הקדום ביותר ששרד מתוארך למאה ה־12
