במוזיאון אררט אסקדג’יאן בלוס אנג’לס, בין מאות מוצגים הקשורים לזיכרון רצח העם הארמני, יש חפץ אחד שקשה לעמוד מולו באדישות. זו לא צלב מזהב, לא כתב יד עתיק, ולא שריד ממנזר ואראג. זו שמלה. או נכון יותר לומר — צל של שמלה, טלאים קרועים שנתפרו יחד, קרועים ופצועים, ספוגים בזמן וביגון.
השמלה השתייכה לאישה ששרדה את הטבח בעיר ואן — אחת מערי ההתנגדות הארמניות בזמן האסון של 1915. היא נמלטה מביתה מפני יחידות טורקיות, לאחר שאיבדה הכול — את בעלה, את ילדיה, את מולדתה. במשך שבועות רבים הלכה רגלית דרך ההרים והמדבר, עד שהגיעה לארמניה המזרחית. בוונאזור (אז נקראה קָארַקלִיס) התקבלה למחנה פליטים. על פי עדויות, האישה הייתה במצב של טירוף. היא לא דיברה, לא אכלה, רק ישבה ליד הקיר ובהתה בריק. המתנדבים במחנה ניסו שוב ושוב לשכנע אותה להוריד את בגדיה הקרועים — מלוכלכים, מרופטים, ספוגים בדם ובאבק. הם הביאו לה בגדים חדשים, התחננו בפניה להתלבש. אך האישה השיבה בכל פעם אותו דבר: “על הטלאים האלה יש את דמם של ילדיי. זה כל מה שנותר לי מהם. לעולם לא אסיר את הבגד הזה.” דברים אלו נשמרו בכתביה של אחת העובדות במחנה — מיסיונרית אמריקאית, שזכרותיה שמורים כיום בארכיוני המוזיאון.. לאחר מותה של האישה, בגדיה הוסרו והועברו לאוסף — לא כחפץ, אלא כעדות. מאז, השמלה הזו היא אחד הסמלים החזקים ביותר של רצח העם הארמני: סמל לכאב האם, לאי היכולת לשחרר, לעדות נצחית של פשע שאין לו התיישנות.
היום, בעומדים מול המוצג הזה במוזיאון אררט אסקדג’יאן, קשה למצוא מילים. בצללי הבד האלה יש יותר משמעות מאלפי מסמכים. השמלה הזו מדברת בלי קול. היא מספרת על כאב שאי אפשר לרפא, על אהבה שניצחה את המוות, ועל זיכרון שאי אפשר למחוק. עובדי המוזיאון מכנים את המוצג הזה “בגד הזיכרון”. וכל מי שרואה אותה לראשונה, חש דבר אחד — כאילו בחלל מרחף לחישה חרישית
“אל תשכחו. היינו. אנחנו. נזכור.”
