שירת השָׁארָאקָן התפתחה בין המאה החמישית למאה ה-13 והייתה סוגה פיוטית-מוזיקלית מהמרכזיות בכנסייה הארמנית.בין הפייטנים הבולטים: הקתוליקוס סהאק השני (המאה ה-6), קומיטס אחצצי (המאה ה-7), הובאן אודזנצי וסטפנוס סיונצי (המאה ה-8), נרסס שנוראלי ונרסס למברונאצי (המאה ה-12), וחאצ’אטור טארונאצי.החוקר סורן זוליאן מציין שהשאראקן לא נועד כלל לקריאה שקטה, אלא לביצוע חי, בקהילה, ברגעים מקודשים. המילים עצמן הן רק מרכיב אחד – ההקשר, הזמן והמבצע הם חלק בלתי נפרד מהחוויה.המבצע של שאראקן, למשל שיר וידוי, אינו סתם משמיע טקסט – הוא הופך לייצוג סמלי של החוטא המתחרט. גם שירי אבל מבוצעים מפי הכוהן בשם הנשמה הנפטרת. כך הופך כל שאראקן לדרמה סמלית המתרחשת בזמן אמת.הטקסטים מרובים בציטוטים גלויים ונסתרים מהתנ”ך והברית החדשה, ומהווים גשר בין הטקס לכוונה הפנימית
