הרות, נטליה ואלמזה קיששיאן
אַרְמֶנִיָה
הארמני הארוט קיששיאן התגורר עם אשתו נטליה (לבית זגוריקו) וארבע בנותיהם בחרקוב. הבת הבכורה, קששיאן אלמאזה, הייתה מיודדת עם יהודייה, רייזה קרסובה, שהתגוררה עם בעלה הרוסי דמיטרי קרסוב והבנים ואדים (יליד 1933) ויעקוב (יליד 1935) באותו אזור.עם התקפת גרמניה הנאצית על ברית המועצות יצא דמיטרי קרסוב לחזית. ב-25 באוקטובר 1941 הגיעו אשתו וילדיו לשטח הכבוש. עד מהרה הופץ המסר שעל כל היהודים לעזוב את בתיהם ולהתכנס במפעל הטרקטורים שבפאתי העיר. כמו רוב יהודי חרקוב, רייזה לא העז להפר את הפקודה. מודאגת לגורל חברתה, אלמאזה הלכה למפעל הטרקטורים ובין אלפי יהודים הצליחה למצוא את רייזה עם ילדיה. תנאי המגורים שם היו איומים – צריפים ריקים קרים, תנאים לא תברואתיים, מחסור במזון. אנשים שרדו הודות לאוכל שהביאו איתם ולעזרת חבריהם הלא יהודים. כשראתה את כל זה, אלמאזה הזמינה את רייז למצוא מקלט בבית הוריה.רייזה וילדיהם עזבו בחשאי את צריף טרקטור צמח בדצמבר 1941, והתקבלו בחום על ידי משפחת קיששיאן. עד מהרה נודע כי בינואר 1942 הרגו הגרמנים את כל היהודים שהיו באותו רגע במפעל הטרקטורים, כולל אחותה של רייזה ובתה רימה.רייזה והבנים התחבאו בארון של בית קיששיאן, הם היו צריכים להתנהג בשקט כדי לא למשוך את תשומת הלב של השכנים. תזונה הייתה בעיה נוספת. איש מהקישישים לא עבד במהלך הכיבוש. כדי לשרוד, הם החליפו את חפציהם האישיים תמורת מזון בכפרים הסמוכים. “טיולי האוכל” האלה היו מסוכנים מספיק, ומה שהם יכלו להביא הביתה אף פעם לא הספיק למשפחה בת תשע נפשות.באביב 1942 החליטה רייזה לנסות את מזלה ולמצוא מחסה בכפר. היא השאירה את ואדים ויעקב עם הקיששים, עזבה את ביתם ונעלמה עד דצמבר 1942. הבנים כמעט איבדו תקווה לראות שוב את אמם כשחזרה לקחת אותם לכפר נטוש באזור פולטבה, שם הצליחו לשרוד עד לשחרור האזור בסוף 1943. רייזה התפרנסה מגילוי עתידות.לאחר השחרור חזרו בני הזוג קרסוב לחארקוב והמשיכו להיות חברים קרובים עם מושיעם
ב-15 בספטמבר 2003 הכיר יד ושם בחרות קיששיאן, נטליה קיששיאן (זגוריקו), ובתם אלמזה קיששיאן כחסידי אומות העולם
