אשכן אגופיאן

אשכן אגופיאן
ארמניה
האשה הארמנית אשכן סרקיסובנה אגופיאן גרה עם בעלה ושתי בנותיה בבניין דירות ברחוב סרוב 41 באודסה. אולגה ניקולייבנה רבינוביץ’ הייתה שכנתה וידידה.בימי המלחמה הראשונים יצאו בעלי אולגה ואשכן לחזית. נותרו עם ילדיהן, הנשים שרדו בעזרה זו לזו. עם הגעתם של גרמנים ורומנים לאודסה נוספו לקשיים חומריים חשש לגורל בנותיה של אולגה, דינה בת השלוש ומאני בן השנה, שאביה היה יהודי.תחילה התירו השלטונות לאולגה ולילדיה לשהות בדירתה, בתנאי שתתייצב מדי יום בתחנת המשטרה. אבל בסוף דצמבר 1941 באה אליהם המשטרה, ולמרות הפצרותיה ומחאותיה של האם, נלקחו הילדים לכלא אודסה, ולאחר מכן לגטו. אולגה הלכה אחרי בנותיה. ברגע שנודע לאשחן על מעצרם של בני הזוג רבינוביץ’, היא ברחה לגטו ולקחה איתה אוכל, שמיכה וחיתולים למני הקטן. התנאים שבהם נקלעה חברתה היו איומים: צריף לא מחומם בו התגודדו כמה משפחות, ללא כל ריהוט ומתקני סניטריים בסיסיים. הילדים בכו מקור ורעב, אולגה הייתה מיואשת. אשכן, כמיטב יכולתה, הרגיעה אותה, הבטיחה לעזור.במהלך החודשים הבאים, אשכן ובנותיה המתבגרות מסרו לגטו מדי כמה ימים מזון וצרכים אחרים עבור אולגה. לפעמים יצאה אולגה מהגטו לכמה שעות, משאירה את הילדים בהשגחת שכנים בצריפים, נוסעת לאשחן או לקרוביה, מנסה לגבש תוכנית מילוט.בקיץ 1942 הגיעו אולגה ובנותיה לאחת המסיבות האחרונות של יהודים שגורשו מאודסה למחנות באזורי אודסה וניקולייב. בדרכם ניסה אחד האסירים להימלט, והחלה מהומה. ניצלו את הרגע, אולגה והילדים מיהרו לרוץ.בערבו של אותו היום הגיעו לביתם באודסה ברחוב סרוב 41. דירתם התגוררה זה מכבר על ידי תושבים נוספים. בהסכמת שכניה בשם בליך, אשכן הכניסה את אולגה למרתף המשותף לאחסון פחם. שם בילו בני הזוג רבינוביץ’ את השנה וחצי שנותרו לפני השחרור.ביחד פונה חלק מהמרתף, הותאמו קופסאות עץ ישנות למיטות ולשולחן. למרות מאמציהם לגרום למרתף להיראות מגורים, הוא נשאר לח וקר, שורץ חולדות. כדי להתחמם עלו אולגה וילדיה לאשחן או לקרובי משפחתה תוך סיכון להיתפס.לאחר שחרור אודסה, באפריל 1944, קיבלה אשכן אגופיאן את הלוויית בעלה. יעקב רבינוביץ’ חזר מהמלחמה. אשכן ואולגה המשיכו להיות ידידים עד למותו המוקדם של האחרונה ב-1955

ב-17 בינואר 2010 הכיר יד ושם באשחן אגופיאן כחסידת אומות העולם