הוֹבְהַאנֶס טוּמַנְיאן ( 19 בפברואר 1869 – 23 במרץ 1923) היה משורר ארמני, סופר, מתרגם, פעיל ספרותי וציבורי. הוא נחשב למשורר הלאומי של ארמניה.טומניאן חיבר שירה (מרובעים, בלאדות, שירים ליריים), מעשיות, רומאנים, מאמרי ביקורת, ופובליציסטיקה. עיקר יצירתו כתוב בסגנון ריאליסטי, ומתאר את חיי היומיום של זמנו. הוא נולד בכפר דְסֶך במחוז לוֹרִי בארמניה, אך בגיל צעיר משפחתו עקרה לטיפליס, כיום טביליסי, אשר הייתה מרכז התרבות הארמנית תחת האימפריה הרוסית במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.שם נודע שמו בקרב החברה הארמנית בשל יצירותיו הפשוטות אך הפיוטיות.לאורך השנים נוצרו עיבודים רבים ליצירותיו של טומניאן לקולנוע. גם שתי אופרות — אנוש (1912) מאת ארמן טיגרניאן ואלמסט (1930) מאת אלכסנדר ספנדיאריאן — נכתבו על פי חיבוריו
מהלך חייו
אביו, אסלן (1839–1898), היה כומר כפרי, נצר למשפחת הנסיכים הארמנית טומניאן, שהיא ענף של משפחת המלוכה ממיקוניאן, שהתיישבה בלורי במאות ה-10–11 לאחר שעזבו את הנחלה הפאודלית המקורית שלהם בטרון .אמו, סוֹנָה (1842–1936), הייתה מספרת סיפורים ובעלת עניין מיוחד באגדות. טומניאן הצעיר היה הבכור מבין שמונה ילדים; אֶחָיו היו רוסטום (1871–1915), אוסאן (1874–1926), איסקוהי (1878–1943), ואהאן (1881–1937), אסתגיק (1885–1953), ארשביר (1888–1921), וְ-ארטאשס (1892-1916).בין השנים 1877–1879 למד טומניאן בבית הספר הכנסייתי בדסך. בין השנים 1879–1883 למד בבית ספר בג’אלאלוגלי.בשנת 1883 עבר טומניאן לטיפליס, שם פקד את בית הספר על שם נרסיסיאן עד שנת 1887. בגיל 12 חיבר טומניאן את שירו הראשון. משך זמן מה התגורר בבית מורו, והתאהב בורג’ינה, בת המורה. משנת 1893 החל טומניאן לעבוד עבור כתבי העת Aghbyur, Murtch, Hasker ו”אופק”, ועסק גם בפעילות ציבורית.בשנת 1899 יזם טומניאן מפגשים של אינטלקטואלים ארמנים בביתו ברחוב בֶּבּוּטוֹב 44 בטיפליס (כיום אמַגְלֵבָּה 18 בסולולאקי). עד מהרה נוצרה קבוצה ספרותית משפיעה, אשר התכנסה לעיתים קרובות בעליית הגג של בית טומניאן. הקבוצה אימצה לעצמה את השם וֶרְנַטוּן, שפירושו “עליית גג” בארמנית. חברים בולטים בקבוצה היו אבטיק איסאקיאן, דרניק דמירצ’יאן, לבון שאנט, גאזארוס אגיאן, פרץ’ פרושיאן, ניקול אגבאליאן, אלכסנדר שירוואנְזָדֶה, נאר-דוס, ורטאנס פפאזיאן, ואהאן טריאן, ליאו, סטפן ליסיציאן, מרים טומניאן, גבורג באשינג’גיאן ויוצרים ארמנים בולטים נוספים של ראשית המאה ה-20. הקבוצה התקיימה, בכמה הפסקות, עד שנת 1908.בשנת 1912 נבחר טומניאן לנשיא אגודת הסופרים הארמנים של הקווקז.בסתיו 1921 נסע טומניאן לקונסטנטינופול כדי לגייס סיוע לפליטים ארמנים. הוא חזר משם לאחר כמה חודשים כשהוא סובל ממחלה. לאחר ניתוח בשנת 1922, החל מצבו הבריאותי להשתפר. אולם בספטמבר, שבה מחלתו והחמירה. הוא הועבר לבית חולים במוסקבה, שם מת ב-23 במרץ 1923
משפחתו
בשנת 1888, בגיל 19, נשא טומניאן לאשה את אולגה מאצ’קליאן, שהייתה בת 17. נולדו להם עשרה ילדים: מוּסֶך (1889–1938), אשקן (1891–1968), נבארד (1892–1957), ארטאבאזד (1894–1918), המליק (1896–1937), אנוּש (1898–1927), ארפּיק (1899 1981-1981), ארֶג (1900–1939), סֶדָה (1905–1988), ותמר (1907-1989).
פעילות פוליטית וציבורית
במהלך סכסוך הדמים בין האזרים לבין הארמנים בשנים 1905 עד 1907, ניסה טומניאן להשכין שלום בין הצדדים, ובשל כך נעצר פעמיים על ידי השלטונות.גם על המלחמה הגיאורגית-ארמנית של 1918 מתח טומניאן ביקורת עזה.במקביל שימש טומניאן גם מטיף נוצרי. באחד משיריו הוא כותב “יש רק דרך אחת לישועה, והיא דרך ישו המשיח, השוכן בתוך כל אחד מאיתנו”.באוקטובר 1914 הצטרף טומניאן ל”ועד לתמיכה בקורבנות המלחמה”, אשר סייע מאוחר יותר גם לפליטי רצח העם הארמני אשר נשלחו לאצ’מיאדזין .בשנת 1921 יסד בטיפליס את -בית האמנות הארמנית
יצירתו
יצירתו של טומניאן פשוטה ופיוטית בה בעת. עדות לכך היא שילובם של עשרות ביטויים ופתגמים מיצירותיו בשפת היומיום הארמנית.בעיני הארמנים נחשב טומניאן “משורר כל הארמנים”. הוא זכה לכינוי זה כאשר הקתוליקוס של ארמניה ציווה שפליטים ארמניים מן המערב לא ייכנסו לאזורים מסוימים בביתו ובכנסייתו, בתוקף סמכותו כ”קתוליקוס של כל הארמנים”. בתגובה ביקר טומניאן את ההחלטה, והכריז שהפליטים יכולים לבקש מקלט אצל הקתוליקוס בתוקף סמכותו שלו כ”משורר כל הארמנים”.הוא יצר שירי זמר, אגדות, ואפוסים. הוא תרגם לארמנית מיצירות ביירון, גתה ופושקין .
בין יצירותיו הבולטות
בלאדות ושירים
הכלב והחתול 1886
מארו 1887
אחטאמר 1891
דוד מסאסון 1902
כיבוש טמקאברד 1902
קץ הרשע 1908
טיפת דבש 1909
השאה והרוכל1917
רומאנים
אנוש 1890
גיקור
דוד מסאסון
מעשיות
נזאר האמיץ
הגדי
פאנוס ביש-גדא
לאחר מותו
יצירותיו של טומניאן תורגמו, בין היתר, על ידי ואלרי בריוסוב, קונסטנטין בלמונט, יוסף ברודסקי, סמואיל מרשק ובלה אחמדולינה.בארמניה קיימים שני מוזיאונים המוקדשים לטומניאן; האחד בכפר הולדתו דסך, והשני בבירה ירוואן, שנפתח בשנת 1953.בשנת 2011 רכשה ממשלת ארמניה את הבית בטביליסי שבו התגורר בשעתו טומניאן, והפקידה אותו בידי איגוד הסופרים של ארמניה.המקומות הבאים נקראו על שמו של טומניאן
בארמניה
שמו של כפר הולדתו של טומניאן, דסך, שונה לטומניאן לכבודו בשנים 1938-1969.
בשנת 1951, שונה שמו של הכפר דזאגידזור במחוז לורי לטומניאן
האוניברסיטה הפדגוגית של ואנאדזור
תיאטרון הבובות הלאומי הארמני בירוואן
רחוב טומניאן במרכז ירוואן
פארק טומניאן ברובע אג’אפניאק של ירוואן
מחוץ לארמניה
כיכר טומניאן – ברובע הצפוני של מוסקבה, רוסיה.רחובות על שם טומניאן בקייב, דונֶצק, סוצ’י, .עיבודים וביצועים ליצירותיו
אופרה
אנוּשׁ (1912) מאת ארמן טיגרניאן, על פי הרומן אנוש 1902
אלְמַסְט (1930) מאת אלכסנדר ספנדיאריאן, על פי כיבוש טמקאברט 1902
סרטים
גיקור (סרט אילם) מאת א’ מרטירוסיאן, 1934
האדון והמשרת, מאת ד’ קאוסאיאן, 1962
אחטאמר, מאת א’ מרטירוסיאן (לא אותו מרטירוסיאן), 1969
כבוד העניים, מאת ב’ הובהאנסיאן וא’ סאמווליאן, 1969
הצייד השקרן, מאת אראמאיס סרגסיאן, 1969
מאז ימי הרעב, מאת א’ מרטירוסיאן (הנ”ל מאחטאמר לעיל), 1974
גיקור, מאת ס’ ישראיליאן, 1982
טיפת דבש, מאת הנריק מאליאן, 1982
סרטים מונפשים
טיפת דבש, מאת ו’ פודפומוגוב, 1968
פארוואנה, מאת ו’ פודפומוגוב, 1968
הצייד השקרן, מאת א’ בדאליאן, 1969
פאנוס ביש-גדא, מאת ס’ גאלסטויאן, 1980
מות קיקוס, מאת רוברט סהאקיאנץ, 1979
נזאר האמיץ, מאת רוברט סהאקיאנץ, 1986
