חצ’אטור אבוביאן

חצ’אטור אבוביאן (15 באוקטובר 1809 – 14 באפריל 1848) היה סופר, משורר ומחנך ארמני ונחשב לאחד מגדולי הכותבים בשפה הארמנית.חיבורו המוכר ביותר הוא הרומן “פצעי ארמניה”, אשר עסק בגורל העם הארמני ובמאבקו לעצמאות בתקופת מלחמת רוסיה-פרס, ובדומה לשאר יצירותיו ראה אור רק לאחר מותו. הצלחתו הרבה של הרומן, אשר נכתב בלשון ארמנית מודרנית בניגוד לשימוש הרווח באותה התקופה בארמנית עתיקה, נחשב לאחד היסודות החשובים בספרות הארמנית המודרנית. יצירותיו הפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הארמנית ובפרט עם כינונה של הרפובליקה הסובייטית סוציאליסטית הארמנית בשנת 1920. באביב 1848 אבדו עקבותיו לאחר שיצא בשעות הבוקר מביתו אך לא שב אליו מעולם

רקע משפחתי, שנות ילדותו ולימודיו

חצ’אטור אבוביאן נולד בשנת 1809 בכפר קנאקר על יד ירבאן בימינו פרבר של העיר הזאת, באותן שנים חלק מהח’אנות של ירבאן במסגרת האימפריה הפרסית. היה צאצא למשפחת אבובנץ שהחזיקה את המעמד האצילי של “טאנוטר” ושאחוזתה בקנאקר עברה בירושה מדור לדור. דודו של הסופר היה הטאנוטר האחרון של קנאקר. משפחת אבוביאן הייתה מצאצאיהם של משפחת המליכּים בגלריאן משחומיאן (גוליסטן), אחת מחמש המשפחות בעלי האחוזות ששלטו באזור נגורנו קרבאך. דודתו של אבוביאן הייתה אשתו של סחק אגאמליאן, המליךּ האחרון של יירבאן בזמן הסיפור לרוסיה בשנת 1828. אף על פי שגדל בבית דל אמצעים, יחוסו של אבוביאן השרה בו מגיל צעיר את תחושת האחריות וההתחייבות לעמו.חצ’אטור נולד כבן שני להוריו, אבטיק וטאקוחי, אחרי בן בכור בשם גאראבד, שנפטר בהיותו בגיל 3.בגיל 10 חצ’אטור נלקח על ידי אביו לאצ’מיאדזין על מנת להתחיל לימודי כמורה (1822-1819) במדרשה התאולוגית “גבורקיאן”. בסמינר סבל הנער מהקור ומהחינוך הנוקשה. אחרי שברח כמה פעמים, בגיל 15 עזב את הלימודים האלה ונסע לטיפליס, בגאורגיה השכנה, כדי ללמוד את התרבות של ארמניה וניביה במכללת נרסיסיאן, תחת הדרכתם של פורוס קאראדגצי ושל הרוטיון אלאמדריאן (1826-1824). בתום הלימודים ב-1826 התכוון אבוביאן להשתלם באותו תחום בוונציה, שבה הייתה קיימת קהילה ארמנית חשובה, אך פריצת מלחמת רוסיה-פרס בשנים 1828-1826) מנעה זאת ממנו. עבד במשך שלוש שנים כמורה בסנחין ואחר כך הועסק כדיאקון, מזכיר ומתורגמן בשרות הקתוליקוס אפרם של ארמניה, יפרם. משרה זאת זימנה לו אפשרות להתוודע לאישים זרים רבים, ביניהם המחזאי והדיפלומט הרוסי, אלכסנדר גריבוידוב ששהה בספטמבר 1828 באצ’מיאדזין, בדרכו לטיפליס. השבועון של גריבוידוב, “טיפליסקייה ודומוסטי” היה העיתון הראשון שפרסם מאמר על אבוביאן

הטיפוס על אררט
נקודת תפנית בחייו של אבוביאן הייתה הגעתו בספטמבר 1829 לארמניה של הפילוסוף הגרמני פרידריך פארוט (1841-1791), בשמו המלא יוהאן יאקוב פרידריך וילהלם פארוט. הוא היה פרופסור לפילוסופיה של הטבע באוניברסיטת דורפט, בליבוניה, כיום אוניברסיטת טרטו באסטוניה ויועץ אימפריאלי בממשל הרוסי. פארוט בא לארמניה כדי לערוך מחקרים גאולוגיים על ההר אררט ונדרש למדריך ומתורגמן מקומי. בהמלצת הקתולקוס, אבוביאן נשלח למשימה זו. בסיועו של אבוביאן, פארוט הפך לחוקר הראשון בזמנים המודרניים שטיפס עד לפסגת ההר אררט. מסע זה הוגשם באישורו המלא של הצאר ניקולאי הראשון שסיפק למשלחת החוקרים ליווי צבאי צמוד.אבוביאן ופארוט חצו את הנהר אראס והתקדמו אל הכפר הארמני אגורי שנמצא במדרון הצפוני של הר אררט, בגובה 1219 מ’.לפי עצתו של חרוטיון אלאמדאריאן מטיפליס, הם קבעו את בסיסם במנזר יעקב הקדוש, שנמצא 730 מ’ יותר גבוה, בגובה של 1950 מ’. אבוביאן היה אחד מהנוסעים האחרונים שביקרו את הכפר אגרי ואת המנזר לפני חורבנם ברעידת האדמה במאי 1840. הניסיון הראשון של פארוט ואבוביאן לטפס על האררט, במדרון הצפון-מזרחי, עלה בתוהו בגלל מחסור בביגוד חם.כעבור ששה ימים, בעצת סטפאן חוז’יאנץ, מוכתר הכפר אגורי, ניסו לטפס מן הצד בצפון-מערבי. גם הפעם אחרי שהגיעו לגובה של 4,885 מ’, נאלצו לרדת מפני שלא הצליחו להגיע לפסגה לפני שקיעת השמש. הם הצליחו זאת רק בניסיון השלישי ב-9 באוקטובר 1829 בשעה 3:15 אחה”צ. אבוביאן חפר בור בקרח והקים צלב של עץ המופנה צפונה. הוא נטל איתו חתיכת קרח מן הפסגה ונשא אותה איתו בתוך בקבוק כמו “מים קדושים”. ב-9 בנובמבר 1829 פארוט ואבוביאן טיפסו עד לפסגת ההר סיס (האררט הקטן). אחרי שנים רבות, ב-1845 טיפס המינרלוג הגרמני אוטו וילהלם הרמן פון אביך גם הוא יחד עם אבוביאן על האררט. את הטיפוס השלישי ואחרון שלו על ההר ביצע אבוביאן יחד עם האנגלי המרי דנבי סימור, בשנת 1846

השנים בדורפט
הצמא של אבוביאן לידע הרשים את פארוט. בשנת 1830 הפילוסוף הגרמני השיג עבורו מלגה ממלכתית כדי שילמד באוניברסיטת דורפט. אבוביאן התקבל לאוניברסיטה ללא הכנות מקדימות והתחיל ללמוד שם פילוסופיה במסגרת המחלקה פילולוגית -היסטורית. לימודיו ארכו למעלה מ-5 שנים, בין 3 בספטמבר 1830 ובין 18 בינואר 1836. שנים אלה היו פוריות מאוד. בתקופה זו למד אבוביאן מדעי החברה, מדעי הטבע, ספרות ופילוסופיה אירופית, רכש ידיעה טובה של השפות גרמנית, רוסית, לטינית וצרפתית. התוודע לרומנטיזם הגרמני שהשפיע עליו השפעה בולטת, כמו כן יצר מגעים עם אינטלקטואלים אירופים חשובים של זמנו. באוניברסיטה התיידד, בין השאר, עם בניו של ניקולאי קרמזין שלמדו יחד איתו.בשנת 1834 ביקר אבוביאן בסנט פטרבורג את מריה, בת דודו, המליך סחק אגאמאליאן, שנישאה לנסיך אלכסנדר מגאורגיה. לפני תום לימודיו נודע לו על מות אמו, טאקוחי

שובו לארמניה
בחזרה למולדת ב-1836,התגייס אבוביאן במלוא ההתלהבות להפיץ בארמניה את הרעיונות הנאורים שנחשף להם. הוא התמנה למנהל של בית ספר מחוזי בטיפליס (1843-1837) ונשא בשנת 1839 אשה ממוצא גרמני ואסטוני בשם אמיליה לוזה (נפטרה בשנת 1870). אולם דעותיו, במיוחד התנגדותו לדוגמטיזם ושיטות הפורמליות של מערכת החינוך, נתקלו בעוינות הולכת וגוברת מצד הממסד הדתי הארמני בראשות הקתוליקוס הובהאנס השמיני מגארפי (1842-1831) ומצד השלטונות הצאריים.ב-1843 הוא פוטר מבית הספר והועבר לבית ספר מחוזי ביירבן, שבו, למרות הכניסה לתפקיד של הקתוליקוס החדש נרסס, פגש שוב יחס של אדישות ואף עוינות מצד עמיתיו המורים ומצד הכמרים.בשנת 1840 עוד בהיותו בטיפליס, הכיר את הנוסעת האנגליה אן ליסטר שקיוותה כי ילווה אותה כמורה דרך בטיפוסה על ההר אררט, מה שבסופו של דבר לא יצא לפועל. בקיץ 1843 ביקרו אצלו שני נוסעים גרמנים. הראשון היה הפרופסור מוריץ וגנר מאוניברסיטת מינכן. ביחד ערכו טיול באזור האגם סוואן ולאחר מכן ניהלו התכתבות על בסיס קבוע. ביולי ליווה אבוביאן את וגנר בטיפוס המתועד הראשון בהרי אראגאץ בארמניה.הנוסע השני היה האגרונום הפרוסי, הברון אוגוסט פרנץ פון האוקסטהאוזן, אותו ליווה אבוביאן ברחבי ארמניה. ביחד ביקרו מחנה יזידי, שבו פגשו את המנהיג טימור אגא. אבוביאן יצר קשרי ידידות עם הקהילה היזידית בארמניה. בשנת 1844 מנהיג הקהילה הזאת, ששב עם שפע של מתנות מהחגיגות שאורגנו בטיפליס על ידי “סגן המלך” של טרנקווקזיה, הנסיך מיכאיל וורנוצוב, ארגן בעצמו מסיבה שבטית והזמין, בין היתר, גם את אבוביאן. ב-1845 ביקש אבוביאן לזכות במשרה במסגרת הקתוליקט באצ’מיאדזין, אך מועמדותו נדחתה. ב-1846 הוא כתב שלושה מאמרים בשבועון של וורנוצוב, קווקז

היעלמותו
ב-4 באפריל 1848 יצא אבוביאן מהבית למה שהיה צריך להיות טיול בוקר קצר ולא נראה שוב.היעלמותו המסתורית נשארה ללא הסבר. אשתו, אמיליה, דיווחה על העלמות בעלה רק כעבור חודש. היא נשארה לבד עם שני ילדיהם: בן בשם ורדאן, (1896-1840), אז בגיל 8, ובת בשם זרמנדוט, אז בת 5, שנודעה מאוחר יותר כאדליידה (1909 – 1843). הועלו במשך השנים השערות רבות: שאיבד עצמו לדעת, שנרצח על ידי אויבים פרסים או טורקים, או שנעצר ונשלח לגלות בסיביר על ידי יחידה מיוחדת של ז’נדארמים רוסים.ידוע שהכנסייה לא הרשתה לו להתגרש מאשתו מפני שהיה ידוע על אהבתו הרבה לילדיו בכל זאת קיימת הסתייגות מתאוריית ההתאבדות. לפי תאוריה אחרת, של הסופר אקסל באקונץ, נסע אבוביאן למערב אירופה כדי להשתתף במהפכות אביב העמים ונעלם שם.בנו היחיד, ורדן, אב לשני בנים ובת, שמת בשנת 1896, נקבר ליד כנסיית גאיאן הקדוש

כתיבתו
חצ’אטור אבוביאן כתב רומנים, סיפורים, תאורי טבע, מחזות, חיבורים מדעיים ועל אמנות, שירים ומשלים. היה הסופר הארמני הראשון שכתב ספרי ילדים

פצעי ארמניה, רומן ראשון בארמנית מודרנית
הרומן ההיסטורי “פצעי ארמניה” (שנכתב בשנת 1841 ופורסם ב-1858) היה הרומן החילוני הראשון בשפה הארמנית והוקדש לגורל העם הארמני ולמאבקו לחופש בתקופת מלחמת רוסיה-פרס (1826–1828). הרומן דן בסבל הארמנים בימי הכיבוש הפרסי. במרכז הרומן עומדים רגשות הגאווה הלאומית, הפטריוטיזם והשנאה למדכאים. גבור הרומן, איכר פשוט בשם אגאסי, מגלם את הרוח שוחרת החופש של הלאום והרצון להיאבק בכובשים הזרים. הסיסמה שלו ושל חבריו היא “תקריב את חייך, אך אל תוותר לעולם על אדמות מולדתך”. העלילה מתחילה עם חטיפתה של נערה ארמנית של ידי כנופיית בריונים שנשלחה על ידי סרדר פרסי. האירוע זרז את המרד שבהנהגת אגאסי. להבדיל מהספרות הרשמית באותה תקופה שהדגישה את חשיבות המשמעת והכניעה כלפי השלטון, ברומן שלי הדגיש אבוביאן את הערכים של אהבה להורים, לידידים ולמולדת, ערכים שהיו חתרניים בעיני הממסד.אף על פי שבתקופתו היה נהוג לכתוב בארמנית קלאסית (קראפאר), שפת המלומדים והכמרים, הוא בחר לכתוב בשפה המדוברת “אשחארהאפאר”, על מנת שספריו יהיו מובנים להמוני עם. אבוביאן השתכנע מהצורך בחידוש השפה אחרי שראה בבית הספר הארמני בטיפליס שבו לימד, כי התלמידים העדיפו לקרוא ברוסית מפני שרוב הספרים הארמניים עד אז, שהיו כתובים ב”קראפאר” ודנו לרוב בחיי המלכים, הנסיכים, הקדושים או בסיפורי כתבי הקודש, היו בשבילם בלתי נגישים ובלתי מושכים. בשאיפתו להנחיל את השפה המדוברת ככלי ספרותי, נעזר אבוביאן בין היתר בשפת האשוגים, הזמרים העממיים ובמקורות אחרים. אבוביאן ראה בחיזוק הידידות בין העמים הארמני והרוסי ערבות לתחייתה הלאומית, הפוליטית והתרבותית של ארצו. עם זאת הוא לא הסתיר ברומן את אכזבתו מהמדיניות הצאריסטית, במיוחד מהנהגת התקנון (“פולוז’ניה”) משנת 1836 שהפחית בצורה ניכרת את כוחו הפוליטי של הקתוליקוס הארמני ומביטול הפרובינציה הארמנית בשנת 1840. ברומן שילב אבוביאן יסודות רומנטיים וריאליסטים עם קטעים ליריים

כתבים אחרים
בהתחלה יצירותיו כללו מוטיבים דתיים רבים, שפינו מקום בהמשך להיבטים רבים אחרים. שירתו הייתה מגוונת – ארוטית. פטריוטית ואף בעלת קטעים סטיריים, כמו, לדוגמה, בשיר “הכד של יין” המותח בקורת על האריסטוקרטיה הרוסית. “שעשועי פנאי” הוא אוסף משלים בחרוזים המוקיעים את השחיתויות, אי הצדק והניוון המוסרי. הוא עובד על ידי המשורר מתוך רישומים שרשם באסיפות ציבוריות.אבוביאן כתב גם ספרות עיונית בתחום המדע והאמנות, כמו “גילוי אמריקה” ו”ספר הסיפורים”. הוא תרגם לשפה הארמנית יצירות של הומרוס, גתה, שילר, קרמזין, איוואן קרילוב ואחרים. הוא שאף לקדם את החינוך החילוני והמקיף, שיכלול הכנה נפשית, מוסרית, תעסוקתית וגופנית של התלמידים, את זמינות החינוך בשביל השכבות העניות ותוך שיוויות בין בנים ובנות.בספריו הפדגוגיים כוללים את “מבוא לחינוך” (1838), ספר לימוד לרוסית, הרומן ההיסטורי “סיפורו של טיגרן, או ספר לימוד מוסרי לילדים הארמנים” (פורסם ב-1941).היה הראשון בארמניה שעסק באתנוגרפיה מדעית: חקר את חייהם ומנהגיהם של האיכרים ביישובים שמסביב לקנאקר או של תושבי יירבן, וכמו כן אסף וחקר פולקלור ארמני וכורדי. אסף ועיבד, בין השאר, משלים ופתגמים עממיים ושירי עם.הוא נחל אכזבה מרה כשעבודתו על הדקדוק ואוצר המלים של השפה הארמנית החדשה נדחה על ידי האדמיה למדעים מסנט פטרסבורג על סמך חוות דעתו השלילית של מארי-פליסיטה ברוסה שטען שלמרות המידע העשיר שבה היא “חסרת בסיס מדעי”.אוסף כתביו של אבוביאן הוצא לאור לראשונה על ידי הבנקאי הארמני ג’מגארוב.

מורשתו

מותו של אבוביאן נכנסה לזיכרון הקולקטיבי של העם הארמני. בימי השלטון הסובייטי, הקו הרשמי של המדיניות התרבותית בארמניה בפרט ובברית המועצות בכלל הדגיש את זיקתו לרוסיה ולעם הרוסי.אבוביאן היה ביחסי ידידות עם נציגי תרבויות אחרות באימפריה הרוסית, למשל עם הסופר האזרי מירזה פתאלי אחונדוב ועם המשורר האוקראיני איוואן רוסקושוונקו.בימי השלטון הסובייטי היישוב אלאר, בתי ספר, רחובות, שדרות ופרקים נקראו על שמו. הוצבו פסלים לזכרו. בשנת 1939 ביתו בקנאקר נהפך למוזיאון המאכסן רבים מכתבי היד שלו.בעיר ירבאן הוקמו שני פסלים גדולים

תמונתו
ציור דיוקנו של אבוביאן נמצא במוזיאון חארנץ לספרות ואמנויות. הוא צויר בצבע שמן בסתיו 1830 ,על ידי הצייר לודוויג פון מיידל מאוניברסיטת דורפט. אבוביאן היה אז בן 20–21. אחרי היעלמותו של אבוביאן גם הדיוקן נעלם. כשחזר לקווקז, הבן של הסופר, ורדאן, מצא אותו, אך במצב רעוע. לפי דרישתו, התמונה עבר רסטורציה מידי הצייר גבורג באשיניאגיאן. זהו הציור היחיד שנעשה בעת חייו של אבוביאן.

הנצחה
1910-1913 – פסל של הסופר, עשוי ברונזה ובגובה של 4.5 מ’, לפי דגם מאת מ. גריגוריאן, נוצר בפריז בין השנים על ידי הפסל אנדריאס טר-מנוקיאן. יוזמת יצירת הפסל, לרגל 60 שנה להיעלמותו של אבוביאן, הייתה של מספר אקדמאים ארמנים מארמניה תחת השלטון הרוסי, ושנעזרו בתרומות. בראשם עמדו אלכסנדר שירוואנזדה, הוהבנס טומניאן וגבורג באשיניאגיאן. עקב אי-הבנות הועבר הפסל לירבאן רק בשנת 1925. בהתחלה, בשנת 1933 הוקם על בסיס הגרניט שלו ברחוב אבוביאן על יד קולנוע “מוסקבה”. מאוחר יותר הועבר לפרק הילדים על גדת הנהר חרזדאן. החל משנת 1964 נמצא במוזיאון “אבוביאן” בקנאקר.1939 – ביתו בקנאקר הפך למוזיאון. בשנת 1978, בימי השלטון הסובייטי, הוקם במקום עוד ביניין גדול, בתכנונו של האדריכל ליפאריט סארויאן, והכולל אולם תערוכה ענק. קירותיו קושטו בציורים מאת גבורג באשינג’אגיאן, ארבאנד קוצ’אר, איסאסבקיאן, הוהבנס זרדריאן.1950 – הוצב פסל נוסף של אבוביאן בככר הנקראת על שמו ביירבאן. הפסל, בברונזה בגובה 9 מ’, עוצב על ידי גבורק טמניאן, בנו של אלכסנדר טמניאן ונוצר על ידי הפסל סוּרן סטפניאן.1961 – הכפר אלאר, הנמצא 10 ק”מ צפונית-מזרחית מיירבאן, נקרא על שמו. כעבור שנתיים היישוב קיבל מעמד של עיר (העיר אבוביאן).שמו של אבוביאן ניתן למכון הפדגוגי, כיום האוניברסיטה הפדגוגית של יירבאן.24 בפברואר 1964 הונפקה מדליה לזכרו – המוענקת למורי בית ספר המצטיינים בהוראה ובחינוך.בין השנים 1948–1984 הופקו בארמניה הסובייטית 5 סרטים תיעודיים על מפעל חייו של אבוביאן.פסל דיוקן של אבוביאן הוצב גם באחד מבנייניה של אוניברסיטת טארטו, שבו למד