בימים ההם רקדו לרוב עם שירה , אז השילוב של טקסט השיר והמנגינה היו מתחלקים.הליווי האינסטרומנטלי החליף טקסטים קוליים.בעיקר השירים היו נקראים בשם של אחד משורות הפזמון.עם הזמן השירים נשכחו, הטקסטים התקצרו והריקודים נשמרו.שמות של דמויות הריקוד והצעדים הבודדים היו יותר יציבים, מזה התחילו לתת שמות לריקודים. נכון לעכשיו לטקסי חתונה נכנסו כמעט כל הריקודים שרקדו בכל מיני מצבים שונים, אי לכך הם מופיעים בז׳אנר העיקרי.הריקודים המסורתיים של החתונות יוצאים מהתקופה האלילית והיו נושאים משמעויות קסומות. הם השתדלו להבטיח רווחה חומרית להרבה דורות ואושר לחיי הנשואים.הריקודים ליוו את כל תהליך החתונות מרגע השידוכים ועד כניסת למיטת החתונה.אחרי שלב הזעקה (קאנצ׳) בתחילת החתונה עם השחר, החלו הריקודים.בהתחלה בוצעו ריקודים איטיים מסורתיים קולקטיביים אשר קשורים לזכר האבות

ריקודים של טקסי חתונות מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות
 ריקודים שדרכם ניסו לעורר את מעמד האבות הקדומים
ריקודים – הגנה, מטרתן לשמור בני הזוג הצעיר מפני רוחות רעות ולהבטיח את שגשוג חייהם
 ריקודים קשורים לטקס חניכה אשר שרדו ״חטיפת הכלה״

לקבוצה הראשונה שייך הריקוד הקולקטיבי ״אם המלך, תצאי״ וריקוד בשם ״ריקוד בעלת הבית״. שירים אלה ליוו את כניסת הכלה לבית החתן וקיבלו שם ״ריקוד כניסת הכלה״. בריקוד הזה השתתפו הבנים והבנות. לפני הכניסה לבית החתן הצעירים רקדו בחצי מעגל. התחילו לשיר את השיר ״אימא של מלך תצאי, הביאו לך מנקה״ ואז פורטו כל התפקידים של הכלה והקשר שיכול להתפתח בינה לבין חמותה. ״אימא של המלך תצאי, הוקצה לך מכה על ראשך, תראי את מי הביאו״.התוכן של ריקוד לא היה מסורתי במיוחד אבל היה מסמל העברה של זוג הטרי לסטטוס הנשואים.החמות הייתה יוצאת בריקודים לחבריי החתן. היא הייתה מוציאה עימה 3-7 לאבשים (לחם ארמני מסורתי) והייתה מניחה על כתפיי הכלה והייתה זורקת ממתקים על הזוג הצעיר ומנשקת אותם.הריקוד המסורתי של החמות היה מבוצע רק בחתונה, בפתח של הבית, ברגע שהזוג הנשוי היה נכנס אל הבית.לפעמים הריקוד ״בעלת הבית״ היו מבצעות שתי נשים – אימא של הכלה ואימא של החתן.הייתה אמונה שכוחו הקסום של הריקוד היה קשור לא רק למין וגיל של מבצעת הריקוד, אלא לתפקיד שלה בבית החתן.בעלת הבית – האימא של החתן היא מייצגת את המסורת המתמשכת של הדורות הקודמים בעת כניסת הכלה.במחוזות רבים בפתח הבית היו רוקדים ריקוד שובב הנקרא ״מאבק״ שזה ריקוד של חמות וחם שתמיד ״במאבק״ הזה הצד המנצח הוא החמות.לאותה קבוצה של ריקודים, בני הקהילה היו רוקדים ריקוד של גברים הנקרא ״ריקוד המשדך״, בערב, לאחר החתונה הריקוד הזה מתבצע בבית החתן על ידי אחד הנציגים הנשואים מצד הכלה.לקבוצה השנייה שייכים ריקודים מכל מיני ז׳אנרים. בארמניה התהלוכות החגיגיות, מפגשים ופרידות של רקדנים היו מתחילים עם ריקודים. אם הדרך הייתה מחוץ לגבולות הכפר אז רקדו עד שהתלוכה תתקרב לגבולות הכפר ושוב היו ממשיכים עד הפרוורים של כפר אחר.ריקודים אלו נקראו ״דרכים״ והם היו ריקודי סולו, דואט וקולקטיבי בשם ״עם הזנב״. בריקודים האלה תמיד היה ״ראש הריקוד״ (פאראגלוך) ו״זנב״ (פוץ׳) שהוא האחרון בריקוד. המנהיג לעיתים היה משנה את כיוון הריקוד והיה מוביל את הריקוד לדרך מפותלת והיה מסתובב עם פנים או הגב למשתתפים. אחד מהריקודים היה נקרא ״חוטים חוטים״ (טאל טאל) שהיה מתאר את הקשר בין רקדנים וחוטים. מנהיג הריקודים ואחרון בשרשרת הריקוד היו מחזיקים ביד מטפחת גדולה וצבעונית. כאשר התהלוכה הייתה בערב אז במקום מטפחות היו רוקדים עם לפידים. אשר לא רק היו מאירים את הדרך אלא גם ״טיהרו״ עם הלהב מכל ״הרוחות הרעים״. אצל ארמנים עד כה נוהגים לחזור בדרך אחרת לאחר חתונה או לוויה. תנועות הזיג זג מגנים מרדיפות ״מרוחות הרעים״.כיום מבצעים ״ריקודי דרך״ רק בחתונות