מאפיינים כלליים

ראשית המאה ה־20 בספרות הארמנית מתאפיינת בקיום סימולטני של כמה זרמים אמנותיים – ריאליזם, רומנטיזם, סימבוליזם ואוונגרד.השירה הופכת לז׳אנר המוביל, ואילו הפרוזה מקבלת מאפיינים חדשים כמו מיניאטורה לירית וסיפור פסיכולוגי.לאחר המלחמה מופיעים גם רומנים היסטוריים, המבטאים את העניין ההולך וגובר בעבר הלאומי

 “חוג הספרות “וורנאטון 

תופעה תרבותית מרכזית של התקופה הייתה חוג הספרות “וורנאטון”, שנוסד בשנת 1899 בעיר טיפליס (טביליסי) בהנהגת הובנס טומניאן. בין חבריו היו: אבטיק איסחקיאן, עזרוס אגאיאן, לבון שאנט, דרניק דמירצ׳יאן ואחרים. בפגישות החוג קראו יצירות חדשות, הציגו ציורים וביצעו יצירות מוזיקליות. חברי החוג ראו עצמם יורשיו של חאצ׳אטור אבוביאן, מייסד הספרות הארמנית החדשה. לחוג הייתה השפעה מכרעת על התפתחות הספרות הארמנית בהמשך. “וורנאטון” שמר על קשר עם חוגים ספרותיים אחרים, בהם חוג “סְרֵדָה” במוסקבה בראשות ולרי בריוסוב, שהיה ידידו הקרוב של טומניאן

 השירה הארמנית המערבית

דור חדש של משוררים ארמנים מערביים – סיאמנטו, דניאל ורוז׳אן, מיסאק מצארנץ, רובן סבאג, וואהן תקיאן – ביטא מגמות סימבוליסטיות ופגאניות, והעשיר את המסורת הקלאסית של השירה הארמנית במוטיבים מודרניים. יצירותיהם משקפות טרגדיה, הומניזם וזהות לאומית, במיוחד על רקע שואת העם הארמני (1915). בשנת 1916 פרסם ולרי בריוסוב במוסקבה את האנתולוגיה „שירת ארמניה מימי קדם ועד ימינו“, שכל הכנסותיה נתרמו לסיוע לפליטי הרצח־העם – צעד חשוב של סולידריות תרבותית בין עמים.

התקופה הסובייטית והספרות הפרולטרית

לאחר הסובייטיזציה של ארמניה (1920) נכפתה על הספרות אידאולוגיה קומוניסטית נוקשה. הדמות המרכזית בתקופה זו הייתה יגישה צ׳ארנץ, מנהיג השירה הפרולטרית, שפרסם את „המניפסט של השלושה“ נגד הספרות ה„בורגנית“. המשורר וואהן טריאן, הסימבוליסט הראשון בשירה הארמנית המזרחית, חידש את השירה באמצעות משקל הברות־טוני ובליריות מעודנת ביצירות כמו „חלומות השחר“, „האגדה המוזהבת“ ו*„ארץ נאירי“*. אולם שנות ה־30 הביאו עמן רדיפות קשות: מנהלי הוצאות הספרים נעצרו, יצירותיהם של ראפי, שאנט ואחרים נאסרו, ואף שירים פטריוטיים נאסרו לשירה. העם הצליח לשמר את השירים הללו דרך מסורת עממית בעל־פה

 גורלו של צ׳ארנץ

למרות נאמנותו למהפכה, צ׳ארנץ עצמו נפל קורבן לטיהורים הסטליניסטיים ומת בכלא.שירתו – עשירה בסימבוליזם, באלגוריה וברבדים משמעותיים רבים – נחשבת לאבן דרך בספרות הארמנית המודרנית.יצירות בולטות: „המונים סוערים“ – תיאור אלגורי של העולם המודרני בשפת “חזון יוחנן”. „הנער מתולתל“ – חזון סמלי של עתיד מזהיר לארמניה; דמות הנער הפכה לסמל של „ארמניה החדשה“. לאחר שיקומו, נקראה על שמו עיר תעשייתית והוקם בה פסל לזכרו

סוף שנות ה־30–ה־40: גבורה והיסטוריה

בשלהי שנות השלושים ובשנות הארבעים השתלטו על האמנות הארמנית נושאי הגבורה, המלכות והנאמנות, בהתאם לרוח הסובייטית.סיפורו של עזרוס אגאיאן “אנאיט” הוסרט מחדש כעלילה פוליטית על תככים שלטוניים. בשנת 1951 יצא לאור רומן היסטורי חשוב מאת דרניק דמירצ׳יאן – „ורדאננק“, המספר את מאבקו של וורדן ממיקוניאן בשלטון הפרסי.
פרסום הרומן היה אירוע לאומי, משום שבתקופה ההיא לא ניתן היה לדבר בגלוי על השואה הארמנית, וכל אזכור סמלי למאבק לאומי נחשב לאקט מרגש ויקר לעם.

סיכום

המחצית הראשונה של המאה העשרים בספרות הארמנית הייתה תקופה של ניסויים אמנותיים, מאבקים אידאולוגיים וטרגדיות לאומיות.על אף הצנזורה והרדיפות, הצליחו הסופרים הארמנים לשמור על המורשת הלאומית, העומק הסימבולי והאומץ המוסרי.דמויות כמו טומניאן, טריאן וצ׳ארנץ נותרו עד היום עמודי התווך של התרבות והזהות הארמנית