במהלך מלחמת המולדת הגדולה (כפי שנקראה ברוסיה ובארמניה הסובייטית), בלטו יצירותיהם הפובליציסטיות של אבטיק איסחקיאן ודרניק דמירצ׳יאן, מאמריו ההיסטוריים של יוסף אורבלי, רשימות המלחמה של הסופר הלוחם הרצ׳יה קוצ׳אר, בלדות גבורה מאת ג. סריאן, וכן שירי המולדת הפטריוטיים של המשוררים הלוחמים ט. גוריאן, ג. בוריאן, א. סאגיאן, ר. הובניסיאן, והרומנים ההיסטוריים של ו. חצ׳ומיאן. השירה והפרוזה של תקופה זו שירתו בראש ובראשונה את הרוח הלאומית והמאבק למען הניצחון

התקופה שלאחר המלחמה

לאחר סיום המלחמה בלטו במיוחד הרומנים ההיסטוריים מאת דמירצ׳יאן, ס. זוריאן ונ. זריאן, כמו גם השירה הפילוסופית של הובנס שיראז.החלו להתפתח במרץ גם הרומן החברתי (הרצ׳יה קוצ׳אר, ג. סבונטס, ס. אלג׳ג׳יאן, א. סיראס, כ׳. דשתנצ), וכן הספרות ההרפתקנית (ו. אנניאן)

שנות ה־50 וה־60: עידן השירה

בשנות ה־1950 וה־1960 הייתה השירה שוב הז׳אנר המוביל. בלטו המשוררים: הובנס שיראז, סילבה קפוטיקיאן, סרמן, א. סאגיאן, ר. הובניסיאן, ו. דאווטיאן, פארויר סבק, מ. מרגריאן ור. דאווויאן. אחת היצירות המרכזיות של התקופה היא הפואמה של פארויר סבק – „המגדל הפעמון שאינו חדל“ (1959), יצירה לירית-אפית על השואה הארמנית. סבק חידש את השירה הארמנית באמצעות מבנים ריתמיים חדשים, ושיקף את עולמו הפנימי המורכב של האדם המודרני

שנות ה־70: התפתחות הסיפור הקצר

בשנות ה־1970 התפתח הסיפור הקצר לכיוונים חדשים – מיניאטורה לירית וסיפור פסיכולוגי – ביצירותיהם של ר. הובספיאן, א. איווזיאן, מ. גאלשויאן, ו. פטרוסיאן.השירה המשיכה את המסורות הלאומיות, אך אימצה גם עקרונות אמנותיים מודרניים ונכנסה אל הקאנון של הספרות העולמית – בזכות משוררים כמו ג. סרוחאן, או. גריגוריאן, ד. הובנס, א. הרוטיוניאן, א. אדויאן

שנות ה־90: גישות חדשות וראייה קיומית

שנות ה־1990 מאופיינות בראייה מקורית של העולם, בחיפוש אמצעי ביטוי בלתי שגרתיים, ובנטייה לריאליזם דוקומנטרי – תיעוד המציאות החברתית החדשה.
ניכר בהן עיסוק בעולמו הפנימי של האדם המודרני, במניעים נסתרים ובפירוק הזהות. רבים מן הסופרים דוחים במוצהר את המסורת הקלאסית, ובוחרים בשיטות מודרניות ורדיקליות לתיאור האדם והעולם. נוצרת דמות חדשה של „האדם התת־קרקעי“ – יחיד המנותק מן החברה, שחייו משקפים ניכור, בדידות ואפלה פנימית. הספרות בוחנת את כל הכלים האמנותיים האפשריים כדי לתאר את עולמו של אדם זה. הרקע ההיסטורי – המלחמה בנגורנו־קרבאך והשינוי היסודי במערכת החברתית – מתואר בטון לא רומנטי ואף ביקורתי. מבין הסופרים הבולטים של דור זה: הפרוזאיקים גורגן חנג׳יאן, לבון חצ׳ויאן, ורוז׳אן איווזיאן, סאמבל מקרטצ׳יאן, והמשוררות ויולט גריגוריאן ומרינה פטרוסיאן. בתחום הדרמה פעלו הן מאסטרים ותיקים כמו אגאסי איווזיאן, והן יוצרים חדשים שזכו כבר להכרה – דויד מורדיאן וקרין חודיקיאן. במקביל, העיתונות והכתיבה הפובליציסטית תפסו מקום מרכזי במיוחד בתקופה זו