המונח שימש לראשונה בתרגומו הארמני העתיק של “הדקדוק”  (נכתב על ידי דיוניסיוס מטרקי).בטקסטים מימי הביניים, מונח זה מקבל משמעות מוסרית ופילוסופית אוניברסלית ומתייחס בעיקר למושגים אתיים ולעיתים אמנותיים. אצל מחברים מימי הביניים  מונח “קומדיה”  מזוהה עם תופעות ומושגים שאינם תואמים את נימוסי היחסים הרוחניים, הרשמיים, עם מעמד של הפרט  שנקבעו בחברה מימי הביניים. הקומדיה מסמלת את  היומיום, “המכוער”, “הבלתי מוסרי”, כלומר מסמלת  גישה ללא נורמות אתיות כלפי המציאות שיצר האל. בהתאם לכך, משמעות של הקומדיה זה בדרך כלל  נושא ביתי חילוני בז’אנרים ספרותיים ופולקלוריים, כמו כן גם תופעות תיאטרליות ובידור. כל צורות התיאטרון המקצועי העממי מימי הביניים, ללא קשר להבדלי הז’אנר שלהן נקראים אצל הוגי ימי הביניים תרגום מילולי – שיר של פנטומימאים או קומיקאים. לפי דקדוק ארמני מימי הביניים המוקדמות, משמעות של הקומדיה זה לא רק הז’אנר של סאטירה  עממית (շէր – sher, սռինչ – srynch), אלא גם שירה אפית עתיקה הנקראת հագներգութիւն (agnergutyun).. מונח זה מייעד עלילות מיתולוגיות והיסטוריות שהתבצעו על ידי שחקני גוסני בתיאטרון רחוב. המילה հագներգութիւն בטקסטים מימי הביניים ובמילונים של השפה הארמנית הקדומה תואמת למילה היוונית העתיקה  ραψωδία. סוג זה של אמנות ריקוד פולק עגול տաղ պարանցիկք երգոցն (takh parantsikk ergotsin)  מושווה ישירות בספרות הדקדוקית עם הרפסודיה היוונית העתיקה. השוואה הזאת היא לא מקרית. זה קובע כמה מהמאפיינים הספציפיים של התיאטרון הארמני מימי הביניים דומה לדרמת המחול הקדומה ולמסורות אפיות מזרחיות. במקורות הפולקלור ב”היסטוריה של ארמניה “מאת מובסס חורנאצי (המאה ה -5), מוזכרת גם דרמת מחול קדומה בשם הספציפי” երգք ցցոց և պարուց “(” ergk ttsots ev paruts “)..אנו מוצאים פרשנות משוערת למושג זה כמעט בכל המחקרים על נושאי הפולקלור הארמני הקדום. עם זאת, הפרשנות שלה נראית לנו חלקית ומבחינות רבות שנויה במחלוקת. בהתייחס לאטימולוגיה ולהיסטוריה של המונחים պար (par) ו- ցուցք (tsutsk), ניתן לקבוע כי השימוש בשני המוסגים האלו מעיד על קיומו של נושא יחיד מסוים.  בתרגום הארמני הקדום של המקרא, כמו גם בטקסטים מתורגמים אחרים (דיוניסיוס מטרקיה, ג’ון כריסוסטום, אפלטון וכו ‘), המילה  պար (ריקוד) מתאימה למילה יוונית העתיקה χορός . שניהם תואמים את המילה הסורית habla (מחרוזת, צאן, קבוצה וכו ‘). ונראה שהמילה ցուցք מעורפלת. פירושו הצגה, ביצוע (לא רק במובן הוויזואלי של מושג זה) והוא מתגלה בתוכן תיאטרלי, במיוחד בשילוב עם המילה պար . במילה ցուցք שתי משמעויות מתמזגות – פנטומימה (μίμος) ומימזיס (μίμησις). בניבים של השפה הארמנית, מילה זו נשמרת גם עם שתי משמעויות: קומיקאי – איש מצחיק ותיאטרון. ככל הנראה, ցուցք הוא השם המקורי העתיק ביותר של התיאטרון בשפה הארמנית. אנו נוטים לראות את אחת הצורות העתיקות ביותר של אמנות דרמטית ששרדה בימי הביניים המוקדמות הארמניים תחת השם (בתרגום חעברית – ריקוד מעגלי עם שירה). זהו אחד מאבות הטיפוס לדרמת המחול במעגל, שכבר  מנותק  מפעילות פולחן-דתית. ניתן להשתכנע מכך שדרמת המחול המעגלי בצורתו המקורית הייתה קיימת לא רק ביוון העתיקה. תופעה הזאת שכיחה לפולקלור של עמי המזרח הקרוב ומזרח אירופה. דרמת המחול המעגלי הפכה לבסיס להתפתחות הפולקלור הדרמטי. פולקלור דרמטי התפתח במעמקי השירה הסינקרטית העתיקה ומסורות השיר האפי. ביסודותיה הדתיים והאידיאולוגיים פולחן העז שמקבל משמעות מיוחדת. העז, כסמל זומורפי של הטרגדיה היוונית העתיקה, זאת תופעה מסתורית וקסמית.על פי אגדות פולקלור וספרות, מדובר בפולחן שמקורו באסיה הקטנה. על פי מחקר ארכיאולוגי ואתנוגרפי, דימוי של עז הוא אחד הסמלים האוניברסאליים בכתות החקלאיות של מערב אסיה. לפני הגעה  לתזמורת התיאטרון בעליית הגג, נדדה רוח מיתית זו בפלסטינה, בבבל, בישראל העתיקה, באסיה הקטנה פריגיה, בקווקז. אנו מוצאים את הדמות הסמלית של עז במונומנטים של תקופת הברונזה בשטח ארמניה. בימי הביניים המנהג האלילי הקדום של “ליטורגיית עזים”  השתמר בארמניה בחג השנתי של סנט. גאורג. באגדות עממיות ארמניות, אגדות, משלים, אמרות, העז משמש כדמות סותרת וכסמל לקונפליקט. מחזורי פולקלור אפיים עתיקים מימי הביניים המוקדמים הם  מלאים בדרמה.  בשברי הפולקלור שצוטטו ב”היסטוריה של ארמניה “מאת מובסס חורנאצי, נמצאות עקבות בולטות לדרמת מחול. מחוזים אפים המלאים בדרמה גם בנרטיבים היסטוריים הנכתבים על ידי פסטוס בוזנד (המאה החמישית) ו- יואן  ממיקוניאן (המאה השביעית) . בעלילות ודיאלוגים (במיוחד אצל פסטוס), במקום אובייקטיביות אפית, בולט הרצון הפעיל של הסובייקט מנצח. ייחוס וניתוח ספרותי של קטעי טקסט מסוימים גורמים לנו להאמין שבמקורות מחזוריות של אפוס מימי הביניים פועמת דרמה עממית עתיקה . על פי אזכורו של גריגור מגיסטרוס (מאות 10-9 ), אגדות מיתולוגיות והיסטוריות בוצעו בצורות תיאטרליות ומרהיבות, “בכיכרות העיר וברחובות” ואחד הנושאים העיקריים של הופעות אלה (אנדס) היה הנושא של האב הקדמון למחצה, מילה של העם הארמני הייק.שרידי הדרמה למחול העממי באים לידי ביטוי בצורה בולטת יותר באפוס הארמני “דוד מסאסון” . האפוס הארמני אינו נע בתוך ההגדרה ההגליאנית של שירה אפית. בקטעים רבים זה נראה כמו אוסף של אלמנטים של ביטוי הטרוגניים. מספרי הסיפורים של ימי הביניים המאוחרים עברו מדור לדור כמעט כל סימני הביצוע של אפוס הריקודים העגולים. קטעי פזמון, ריקוד, שיר, דיאלוגים נשמרו אפילו על ידי מספרי הסיפורים של העת החדשה (מאז 1870). בדרכים בה סופרו הסיפורים ישנם רמזים ברורים למוסכמות של התיאטרון האפי המזרחי. יחד עם תיאטרון המחול האפי העממי לא פחות בולט גם תיאטרון המקצועי של פנטומאים מימי הביניים והקומיקאים (שמו המקורי האמיתי של השחקן הארמני מימי הביניים הוא קום ההופעות היה לא רק כיכרות עיר, סעודות ממלכתיות, אלא גם מבני תיאטרון מיוחדים, המוזכרים במקורות ספרותיים החל מהמאה ה -7    עד למאה ה-14 ו-15. שחקני התיאטרון המקצועי מימי הביניים הארמניים דומים במובנים רבים להטוטנים ממערב אירופה. עם זאת, ישנם גם הבדלים משמעותיים הטמונים בתקופה הקודמת של חיקוי אמנות ותיאטרון המאולתר של הכנסייתי.בחברה של ימי הביניים, היחסים התבססו במידה רבה על פעולות וטקסים ספציפיים. אמצעי תקשורת גלויים, כמו גם צורות גלויות של הצגות תיאטרון בחיים העירוניים של ימי הביניים, מקבלים משמעות חברתית ואמנותית מיוחדת. בתיאטרון של אז רפרודוקציה אמנותית נועדה לבטה חושים ואסוציאציות אנושיות. אמצעים אקספרסיביים במערכת תיאטרלית זו מביאים  בעיקר ל”מימזיס “פיזי, הם מציגים את הלא יאומן, את המרשים, המצחיק והגרוטסקי, לשילוב של מפחיד, נפלא וארוטי.במעמקי התיאטרון הארמני הקדום מימי הביניים (גם סורי, קפדוקי וביזנטי) מיוצגים באופן אינטואיטיבי ייצוגים כלליים של דמויות אנושיות והתגלמות סמלית של התנהגות חברתית אנושית. ייצוגים אלה מתועדים בשלוש דמויות מורכבות: נשים –גיבורות הלוחמות בדמות של רקדניות חצי ערומות – מגלמות את רעיון האהבה והחושניות, גיבורים- גברים בדמות להטוטן, מאלף, אקרובט, הולך על חבל דק, וגם בדמות של זוהר מגוחך עם מסכה של טיפש  המסמל את המצחיק, מחוספס וחומרי. ראוי לציון במיוחד שמה של מסכה זו  בדומה לפליאקו האיטלקי. זה בא משמה של הקומדיה הרומית העתיקה פאבולה פיליאטה  שהייתה בסוריה ובביזנטיון עד המאה ה -6. דמויות-האלו של התיאטרון המימי מימי הביניים, המגדירים את המהות הקדמונית של הפעולה התיאטרלית,  אשר מופיעים גם בקרקס המודרני.במשחקי העם הארמניים בסוף המאה ה -19 ובתחילת המאה העשרים נשמרו כמה שרידים של תיאטרון הכיכר הקדום מימי הביניים. הפרק האינטגרלי הבולט ביותר הוא משחק הדיאלוג של הגיבור הולך בחבל דק ומשרתו הליצן. הדמות הראשונה היא טרגית, מכיוון שנמצאת בסכנה פיזית, והשותף שלו זאת דמות קומית, מכיוון שהוא מחקה את “הגיבור הטרגי”  על האדמה בבטיחות מלאה. הולך על חבל דק מופיע עם הילה דמיונית של “סופרמן” – חצי קדוש, לכאורה בחסות סנט    קראפט והליצן כבול באדמה ונשארת דמות  פרוזאית. הסמליות הזאת של משחק-ליצנות שמבטה אחדות נצחית של הפכים בא לידי ביטוי הן במצב פיזי והן בטקסטים. ההתנגדות סמלית של שמים וארץ, של אידאליות ושל חומריות  בהמשך עוברים לקטגוריות יותר מורכבות כמו בדמויות של דון קישוט וסנצ’ו, ליר וג’סטר, דון חואן וסגנארל, המאושר והלא מאושר.התיאטרון הארמני מימי הביניים עם כמה קווי דמיון עם המסורות האפיות המזרחיות מופיע כביטוי מקורי למערכת התיאטרון העממית המאולתרת, שנמצאת היסטורית בשלב הקודם של תיאטרון ימי הביניים במערב אירופה (המאות 10-4(.גבולותיה הכרונולוגיים הם ראשית המאה הרביעית. (301 – תאריך אימוץ הנצרות כדת מדינה בארמניה) – סוף המאה ה -17. (1668 – תחילתו של תיאטרון בית הספר הארמני, 1730 – ראשית הדרמה הקלאסית(.חשיבותו של התיאטרון מימי הביניים הארמניים בעולם הנוצרי מוגבלת לאלף אחד – מאות IV-XIV. נפילת המדינה הקיליקית (1375), הכחדת חיי העיר, במיוחד בתקופת השלטון הפרסי-טורקי, השביתו גם את התפתחות התיאטרון. בסוף המאה ה -17  התיאטרון בארמניה מתגלה בצורות העתיקות של אלתור, פנטומימה, קרקס. הפרק האחרון בתולדות התיאטרון המקצועי הארמני מימי הביניים זו הצגה בירוואן בשנת 1664, שתוארה על ידי הנוסע הצרפתי שרדין.הוא ראה בהופעה הזאת משהו אקזוטי, שריד למסורת התיאטרון המזרחי הקדמון.  הופעה זו הייתה תופעה אמנותית מבודדת היסטורית – המאפיינים את  התיאטרון המערבי-אסייתי שנעלם, שנח בין העולם היווני-רומאי למערב אירופה