בתחילת המאה ה-19, המלחין והתיאורטיקן המוזיקלי א. לימונג’יאן הציע לפרקטיקה סימון מוזיקלי ארמני חדש, באמצעותו הוקלטו יצירות מוסיקת רוחנית ופולקלורית. במחצית השנייה של המאה ה-19, תחת השפעת הרעיונות השחרוריים של רוסיה, עוררה הקרבה הלאומית והחברתית בארמניה תחושת מערער בחברה, וזיקת תרבות חדשה בספרות, בתיאטרון ובמוזיקה. התרבות המוזיקלית והחברתית הארמנית התחילה להתעורר גם במרכזי הכוח בקווקז ובטורקיה, בהם חיו יהודים רבים. הוקמו עמותות מוזיקליות ארמניות שהובילו פעילות חינוכית-תרבותית בתחום המוזיקה. התפשטו כתבי יד ופומביים של שירים (אחד מהם – “השיר הלאומי הארמני” של ר. פטקניאן, 1856, פטרבורג), והתחילו להופיע מקורות לימוד בגרמנית ובתאוריה של המוסיקה של נ. טששיאן (1878), של המכיטריסטים הוונציאאים (1882) ועוד. המוסיקה התקופתית “הכנר ארווליאן” (הכנר המזרחי) של א. אובנסיאן וג. אראניאן (מ-1857), “הכנר הארמני” של אראניאן וטששיאן, ולבסוף – בהשתתפותו של ט. טשוחג’יאן (מ-1861), “שירים ארמניים” של א. ת’נט’סיאן (מ-1879, הכול – בסטנבול). מאמרים על נושאי מוזיקה פורסים בכתבי עת ערמניים מרכזיים שונים (אצ’מיאדזין, טיביליסי, באקו, ונציה, וינה, פריז ועוד).הרעיון של לימונג’יאן הכניס לשימוש מערכת פורצת דרך של רישום מוזיקלי ארמני.תפקיד משמעותי בפיתוח התרבות המוזיקלית הארמנית שיחקו המכון הלזרבי במוסקבה (1815), בית הספר של נרססיאן (1824, טביליסי), סמינר הגבורק (1874, אצ’מיאדזין). הרבים מהארמנים קיבלו חינוך בבית הספר למוזיקה במסגרת המערך החינוכי של החברה המוזיקלית הרוסית בטביליסי (1878). חיים הופך לקונצרטי. לצד הפעולה האישית של מבצעי המוזיקה העממית (איגודי אשוגים, מבצעים בחליל, תר, קמאנצ’ה, זמרי עם), מתחילים להתפתח המוזיקאים הראשונים שסיימו תלמודיהם בקונסרבטוריות הרוסיות ובחו”ל, נוצרים קבוצות כלי פריטה שונות ותזמורות סימפוניות קטנות (התזמורת של האגודה “כנאר איקכאן”, תזמורת סינאניאן, 1888). מתפתחות ז’אנרים של שיר סולו, שיר כוראלי, רומנסה ביצירתם של נ. טאשצ’יאן, ג. אראניאן, א. טנטסיאן, ט. צ’וחאג’יאן, ג. א. קורגאנוב, מוזיקת כלי פריטה (קורגאנוב, צ’וחאג’יאן). שירי תוכן פטריוטי נעשה בהם שימוש רחב בתיאטרון הדרמה (ב-1863 פורסמו שיריו של ג. אבוביאן בטביליסי). מחצית שנות ה-19, המוזיקה הארמנית נכנסת למגע צמוד עם התרבות המוזיקלית הרוסית המתקדמת ומתפתחת תחת השפעתה של הסוריאליזם והדמוקרטיה שבה, בעזרתם הישירה של מובילי אמנות המוזיקה הרוסית.בשנת 1868, נכתבה היצירה האופרטית הארמנית הראשונה “אַרשַׁק II” על ידי טיגרן צ’וחאג’יאן (ונוצגה במלואה בשנת 1945, בעיר אֵרֶבָּנְ). הסיפור בראשיתו היה היסטורי-פטריוטי. לאחר מכן, צ’וחאג’יאן כתב את האופרות “זֵמִיר” ו”אינדיאנה”, וגם חמישה אופרטות, כשביניהן זכתה בפופולריות רבה “לֶבְלֶבּידג’י”. מאז 1878, הפיק את האופרטות ס. בֶּנְקְלֵיאן, המארגן של ההרכב האופרטי המקצועי הראשון במזרח התיכון שבישראל. תקופה התקשורת של הסולטאן הטורקי עבדול-חמיד II עצרה את צמיחת המוזיקה המקצועית בארמניה המערבית (החלה בשנות ה-60).במזרח ארמניה, משנות ה-80 של המאה ה-19, החל מיסודו של חוברת פולקלור ועד לשנות 30 של המאה ה-20 (בידי ח. קארה-מורזה, מ.ג. אקמליאן וה.פ. טיגרניאן), נערכה קיבוץ פעיל של שירי העם. הוקמו מקהלות עממיות (על ידי קארה-מורזה) המפיצות במגוון היותר רחב את הקולות בחיי היומיום של הארמנים. קומיטס יצר דוגמאות קלאסיות למוסיקת שירה ארמנית במבוסס על עיבוד חומר המקור של העם. בעבודתו, ברמת טכניקת ההלחנה העדכנית שלו, נפתר משימה מרכזית וקריטית ליצירת סגנון מוסיקלי בעל אופי לאומי-ייחודי; תוצאות פעילותו הרחבה, המוסיקלית-אתנוגרפית, המדעית, היצירתית והביצועית שלו, מגדירות דרכים ואופנים לפיתוחה העתידי של המוסיקה הארמנית כולה.יצירותיו של אלכסנדר ספנדיארוב יצרו את הבסיס למוסיקה סימפונית ולמוסיקה קוראלית-סימפונית לאומית (סוויטות “איורים קרימיים” – 1903 ו-1912, תמונה סימפונית “שלוש דקלים” – 1905). בתחום הרומנסה עבד בצורה פורה ר.א. מליקיאן (“שורות סתו”). סוג סגנון חדש בתיאטרון המוסיקה הארמנית נפתח באופרה של ארמן טיגראניאן “אנוש” (תסריט המחבר, מבוצעת בשנת 1912), שמבוססת על שפת המוסיקה העם. באותה עת, אזאט מנוקיאן יצר את האופרות הילדיות הארמניות הראשות “סוף הרע” (1912, על פי יצירתו של א. טומניאן). בתקופה שלפני המהפכה התחילו לפעול כוחות יצירתיים נוספים של מלחינים ארמנים: סיוני (ג.א. מירצויאן), א.ס. מאיליאן, ס.ו. ברכודריאן, א.ג. טר-גבונדיאן, א. בגדסריאן, ד.א. קזריאן, מ. מירציאן.המוסיקולוגיה הארמנית של תקופה זו קשורה בעיקר להבנתה התיאורטית של המוסיקה העממית והמקצועית היהודית-עממית בימי הביניים, למסורת הלאומית שלה ולאופי הייחודי שלה (קומיטאס, ו.ד. קורגאנוב, א. תנטסיאן ועוד). בתחום איסוף המוסיקה העממית פעל גם ס.א. מליקיאן, אחד ממארגני האיגוד המוזיקלי הארמני בטביליסי (1912).האומנות הארמנית עד למהפכה האוקטוברית הוצגו על ידי: זמרים – משפחת קורגאניאן (קורגאנוב) – אובאנס (איבן), קונסטנטין (שם עט – טרסקי), נונה (שם עט – נינה דריאלי), אגינה (הלנה טריאן-קורגאנובה), מריה (מריה סווטדה); נ.א. פפייאן, מ.א. בבאיאן, א.ש. שחמורדיאן, ט.א. נאלבנדיאן, ב. אמירג’אן; כנרים – ד.ג. דאווטיאן, א.ר. נאלבנדיאן; פסנתרנים – ק. מיקולי, ס. אלמסיאן, אחיות אדמיאן; מנצח – א. אסלאנוב ועוד