במאות ה־13–14, בתנאים הקשים שנוצרו בעקבות הפלישה המונגולית, הועשרה הספרות בתרגומים מערבית, מפרסית, מצרפתית עתיקה ומלטינית. החל מן המאה ה־13 החל הגרָבָּאר – הארמנית העתיקה – להתחלף בהדרגה בלשון המדוברת של העם, הידועה בשם הארמנית התיכונה. פריק (נולד בין 1230–1240, נפטר בראשית המאה ה־14) הניח את היסודות לשירה בעלת מוטיבים חברתיים מובהקים, שעסקה במחאה נגד סדר עולמי בלתי צודק. הוא הותיר למעלה מחמישים שירים בז׳אנרים של קינה, הוראה ותלונה, ביניהם: „על דאלה ובורדג“, „על הח׳אן ארגון ובוגה“, „גלגל הגורל“, „תלונות“. נציגים בולטים של השירה הארמנית בימי הביניים במאה ה־14 היו הובנֶס ארזנקצי וקונסטנטין ארזנקצי. לצד נושאים דתיים מסורתיים הם פיתחו שירה לירית פילוסופית והגותית, הכניסו מוטיבים של אהבה טהורה וביטאו אידיאלים הומניסטיים. נושאי האהבה, הפולחן לנשיות, יופיה של הטבע ושירת האביב בשירתו של קונסטנטין ארזנקצי קיבלו צליל לירי חדש. ביצירותיו של המשורר הלירי הובנֶס טלוקרנצי (המאות 14–15) נושאים אלו כבר משוחררים מאלגוריות דתיות. בתקופה זו נוצר גם הז׳אנר של שירי האהבה העממיים – היירנים. בשירה מתפתחים נושאים של נדודים וגלות, המבטאים את כיסופי העם למולדת. בהיותם נפוצים בשירה העממית, נושאים אלו תרמו להיווצרות שירה פטריוטית ואידיאלים אזרחיים. נושא זה בא לידי ביטוי בכמה היירנים של הובנֶס ארזנקצי, ואחריו ביצירותיהם של מקרטיס נגאש, גריגור אכטמרצי (המאה ה־16) ונרסס מוקאצי (המאות 14–15). נציג האמנות החילונית ומשורר הליריקה של המאה ה־16, נהאפט קוצ׳אק, החדיר לשירה רגשות של שמחת חיים, שיבח את האישה ואת חדוות העולם. בצורתו התמציתית של ההיירן העממי ביטא את יופיו של העולם ושל הנפש האנושית, אשר ביטויה העליון הוא האהבה. הפרוזה ההיסטורית של המאות ה־13–16 מיוצגת בידי אישים כקיראקוס גנדזקצי, ורדן הפַּטְמִיץ׳, סמבט גונדֶסטַאבּל, סטפאנוס אורבליאן, גריגור אכנצי, תומא מצופצי ואחרים. אמנות המיניאטורה הספרותית מגיעה לשיא מיוחד בתקופה זו, כאשר אמנים כגון טורוס רוֹסלין, מומיק, סרקיס פיצאק וטורוס טרונצי יוצרים את יצירות המופת שלהם