הצלמים הארמנים באימפריה העות'מאנית. המחצית השנייה של המאה ה־19
הצלמים הארמנים תיעדו את החיים באימפריה העות’מאנית במאה ה־19, ובעיקר את חיי קונסטנטינופול. עם זאת, קיימים צילומים רבים גם מערים אחרות, כגון בורסה. הצילומים מאפשרים לנו להכיר את הקהילה הארמנית של האימפריה. אנו רואים בהם הן דמויות דתיות והן משפחות רגילות בלבוש מסורתי. בתחילה, כפי שהיה נהוג ברחבי העולם, כימאים, צורפים ורוקחים היו הראשונים לעסוק בצילום, משום שהחזיקו בידע והכישורים שאפשרו את יצירתם של תצלומים. ידע בתהליכים הכימיים ששימשו בפיתוח דימויים היה בעל חשיבות מיוחדת
הצלמים הארמנים תיעדו את החיים באימפריה העות’מאנית במאה ה־19, ובעיקר את חיי קונסטנטינופול. עם זאת, קיימים צילומים רבים גם מערים אחרות, כגון בורסה. הצילומים מאפשרים לנו להכיר את הקהילה הארמנית של האימפריה. אנו רואים בהם הן דמויות דתיות והן משפחות רגילות בלבוש מסורתי. בתחילה, כפי שהיה נהוג ברחבי העולם, כימאים, צורפים ורוקחים היו הראשונים לעסוק בצילום, משום שהחזיקו בידע והכישורים שאפשרו את יצירתם של תצלומים. ידע בתהליכים הכימיים ששימשו בפיתוח דימויים היה בעל חשיבות מיוחדת. לאחר מותו של פסקל סבה בשנת 1886, בנו הובאננס פסקל סבה המשיך את פעילותו. לסטודיו היה גם שותף נוסף – הצלם פיליקרפ ז’וואלייה. שם הסטודיו “אל צ’ארק” שונה ל־”סבה וז’וואלייה” . הסטודיו המפורסם פעל בסך הכול 95 שנים
“אבדוללה פררס” (“אחֵי אבדוללה”) היה סטודיו ארמני נוסף, מפורסם בכל האימפריה העות’מאנית. הסטודיו, שנפתח בידי שלושת האחים בשנת 1858, זכה להצלחה כה רבה עד שלאחר זמן קצר מונו האחים לצלמי הסולטאן עצמו. בשנת 1867 הגיעו להכרה בינלאומית: בתערוכה בינלאומית בפריז הוצגה פאנורמה של קונסטנטינופול שצילמו, שאורכה היה 220 ס”מ. בין לקוחותיהם של “אבדוללה פררס” נמנו בעלי מעמד גבוה: נסיך ויילס אדוארד והקיסרית הצרפתית אוז’ני. כמו במקרה של פסקל סבה, גם תהילתם של אחי אבדוללה הגיעה למצרים, שם פתחו סטודיו שני בקהיר. בשנת 1900 מכרו האחים את הסטודיו בקונסטנטינופול לבעלי “סבה וז’וואלייה”. יצירתם של אחי אבדוללה כוללת מכלול צילומי נוף: תצפיות על גשר גלאטה, נופים עירוניים. הצלמים תיעדו גם את חיי היומיום של תושבי העיר ונציגי מקצועות שונים: סבלים, רוכלים, כבאים
מבין צלמי המאה ה־19 הבולטים, ראוי להזכיר גם את אחי אבדולהיאן מקונסטנטינופול – ויצ’ן, גרגור וסטפאן. מורשתם כוללת 51 אלבומים, והם עבדו במדינות שונות בעולם. בין היצירות החשובות במיוחד נמצאות עבודותיו של אנטואן חאן סֶבריוּגין (אנטון וסילייביץ’ סבריוּגין / סבריוּקיאן, 1830–1933). הוא היה הצלם היחיד שהרשה לו השאה הפרסי נאסר אל־דין (נאצר א-דין שאה) לצלם את נשות ההרמון. השאה העניק לו את התואר “חאן” בשל מיומנותו הגבוהה. סבריוּגין, שהיה בעל אחד הסטודיוֹת המצליחים בטהראן, נחשב למייסד הצילום האיראני. הוא נולד בשגרירות הרוסית בטהראן למשפחת השגריר וסילי סבריוּגין (בעל מוצא ארמני) ולאם ארמנית מטיפליס. עבודותיו של סבריוּגין זכו להתעניינות בינלאומית. מוזיאונים אתנולוגיים רבים באירופה רכשו את דיוקנאותיו לאוספים המדעיים שלהם. ההיסטוריון הגרמני פרידריך סאר הזמין מסבריוּגין לצלם בדרום ומערב־דרום פרס את התבליטים ואת הקברים מהתקופות האחמנית והסאסאנית באתר נקש־י רוסטם. הצלם נקבר במקום שבו נולד – בחצר השגרירות הרוסית בטהראן.
