המוזיקה הארמנית, המונודית, מחושבת על כ-3000 שנים. היא נבדלה ופתחה אופן ייחודי באופן חבר עם התרבויות שונות מהמזרח התיכון ומאסיה הקטנה (התיתית, האשורית-ארמית), וגם שקלה את התרבות המתקדמת של אורארטו. בעקבות קבלת הנצרות בשנת 301, הוצבעו בסיסותיה של מוסיקת הכנסייה הנוצרית.תקופת הפאודאליזם המוקדם (המאה ה-5 עד המאה ה-7) הביאה לחיים צורות מורכבות יותר של מוסיקה עממית, עדכנה את תיאוריה והרחיבה את הטווח של האינטונציות. למרות הרדיפות של הכנסייה, התפתחו בצורה אינטנסיבית אומנותם של הזמרים.המוסיקה הארמנית השיגה הצלחות ניכרות בעידן הפאודאליזם המאוחר (המאה ה-10 עד המאה ה-13) לאחר גירוש הכובשים ושחרור הארץ משלטונם. באפוס “דוד מסאסון” (התפתח במאה ה-9 עד ה-10 בהשפעת התנודות הלאומיות השחרוריות) ובאמנות התאגות באירעו הרעיונות ההומניסטיים של התעוררותה הארמנית. בשיר הכפרי נראה כי כיוונם האידיאולוגי של התעוררות הוא זהה. בעידן של הפאודאליזם המאוחר, לאחר כיבוש ארמניה על ידי טורקיה ואיראן (המאה ה-16), העדיפו ביצירתם שירי ספד וניכר כי הופכים המרכזיים להיות עמוקים ביותר