•  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  

ריקודים

גבורג גריגוריאן (ג'וטו) "ריקוד" 1961 הגלרייה הלאומית

ריקודים תופסים מקום חשוב באומנות העממית הארמנית – העשירה ורבת הפנים.הם נוצרו בזמן של המערכת הקהילתית הפרימיטיבית והשתנו במידה זו או אחרת והגיעו עד לזמנים שלנו ויחד עם זאת שמרו על היופי וחידוד צורות הריקוד

היסטוריונים ומשוררים ארמנים מזכירים על הפופולריות של האומנות העממית. על פי מובסס חורנצי, מחוז גוחטן (נאחיצ’באן) היה ידוע בזמרים, ברקדנים ומוזיקאים.הרקדנים היו מלווים את ההופעות שלהם עם נגינה על כלים מוזיקלים ולעיתים קרובות על במביר (סוג של כלי מיתר).מאז המאה ה – 5 רבים ממנהיגי הכנסיות החלו להופיע באופן רשמי נגד האומנות של משוררים עממיים (הגוסנים) כדי שהעם לא יבקר במקומות לא רצויים מבחינת הכנסייה.למרות זאת שהכמורה הייתה נגד ההילולה, השליטים הבינו שבמהלך התהלוכות ההמוניות וריקודים הקולקטיבים האחדות העם מתחזקת

בחגים נערכו ריקודים קולקטיבים, ריקודי סולו, שעל הקשיים הטכניים יכלו להתגבר באמצעות תרגילים מתמידים.הריקודים הובילו הרקדנים הטובים ביותר והקשישים.ריקודים ושירים היו נערכים במקומות שונים של בנייני מגורים, ברפת, בחצר, בכנסייה, על גגות, בחצרי רחוב, בכיכר, בבתי הקברות, בשדות, על צל ההר ומקומות פולחן.על פי מספר משתתפים הריקודים והשירים הארמנים מחולקים לסולו, קבוצתי, וקולקטיבי ולעיתים לאומי.ריקודים של מבוגרים מתחלקים לריקוד גברים, נשים וביחד.בזמנים ההם ילדים לא השתתפו בריקודים של מבוגרים. היו קיימים במיוחד ריקודי ילדים – חילוניים וטקסיים.הריקודים הקולקטיבים מתנהלים על ידי המנהיגים – פאראגלוך (מנהיג ומוביל הריקוד), לידו עומד עוזר שלו.רקדן שעומד בסוף שרשרת הריקוד, נקרא זנב (בארמנית – פוצ’).בריקודים קולקטיבים בסולו ובדואט לעיתים רוקדים עם מטפחת, פרחים, ענפים, נרות, לפידים, קערות עם עפר ולעיתים רחוקות יותר עם כלי נשק.הם רוקדים עם לבוש חגיגי או לבושים בבגדי ריקוד מסורתיים. רק בעבודות שדה רקדו בבגדים יומיומיים.בריקודים פולחניים מקפידים על מספרם, מינם, גילם, מצבם המשפחתי של המשתתפים.בריקודים קולקטיבים רוקדים במעגל בחצי עגול ולעיתים רחוקות בשתי שורות. היה נהוג לרקוד תחילה ריקודי לוויה לזכר אבותיהם.בתחילת מאה ה-20 הריקודים קיבלו תוכן חילוני יותר. אז האמינו בריקודי מעגל כהגנה מפני רוחות רעות, ברצונם “לתפוס אותם” – רקדו בתנועות רגלים שונות – המסמל צמה, רשת, קשר, במקביל תנועות אלה תיארו פעם את גורלו הקשה של האדם.ישנם ריקודים ארמנים רבים עם תוכן אתני, לירי או חילונים.קיימים באלפי שירים וריקודים מילים חדשות אשר משולבות עם פזמונים משירים של פעם

גבורג גריגוריאן (ג'וטו) "ריקוד" 1961 הגלרייה הלאומית

לאומנות המחול הארמנית יש מספר מאפיינים
הכיוון העיקרי הוא ריקוד עם רווח בין המשתתפים.בריקודים ארמנים יש צעדים ימינה ושמאלה, אך בדרך כלל אחד הכיוונים גובר.כיוון התנועה הוא אחד המאפיינים הבסיסיים – הוא קשור לתפקיד הקסום של הריקוד.למספר הריקודים הגדול ביותר באומנות העממית הארמנית יש תנועה דומיננטית שמתשתתפים – ימינה, כך משולב הרעיון של נכונות, רווחה והצלחה. הכיוון ההפוך משמאל מסמל כישלון.הארמנים פחדו לבטא את ה”שמאל” (דזאך) והעדיפו לציין את הכיוון ביד ולהוסיף את מילה “שם” ולהשתמש במילה “להיפך” (טארס).חשיבה העממית בא לידי ביטוי בשם סוג הריקודים עם תנועה דומיננטית משמאל. ריקוד הפוך -טארס פאר

אופי דמויות הריקוד
דמויות היוצרות את הריקוד יכולות להיות פשוטות, חופשיות או מורכבות, שמשלבים מספר ביטויי ריקוד, שכל אחד מורכב ממספר תנועות

מספרי המבצעים וסמנטיקה של סימבולוגיה מספרית
בכל הריקודים כל הנוכחים יכלו להשתתף ללא כל הגבלה, מדובר בריקודים קולקטיביים – חתונות, חגים במהלך השנה, במפגשים חברתיים. אם רקדו חלק מהנוכחים אז הריקודים האלה נקראו ריקודים קבוצתיים.בהתאם למגדר המשתתפים, ריקודים יכלו להיות של גברים, נשים או מעורבים.בריקודים המעורבים גברים קמו לראשונה במערך, נשים עקבו אחריהם, גבר האחרון ואישה הראשונה היו צריכים להיות קרובי משפחה

ריקודי דואט
(גברים, נשים, מעורב)
בדרך כלל אלה היו ריקודים פולחניים ולעיתים יכל להפוך לתחרות. הם השתמשו בחפצים, מקלות, מטפחות, כוסות, ענפים, פרחים וחרבות. הפגינו אומץ, סיבולת ויכולת שימוש הנשק

ריקודי סולו בוצעו על ידי נשים וגברים, הם היו דמויות הראשיות בפעולות הריקוד.במערכת הריקודים הפולחניים נשמרו הסמליות, לרוב הם מספרים 3, 4, 7, האופייני לאומנות המסורתית של הארמנים.הספרה 3 תואמת לדמות הריקוד “3 רגליים” (3 ווטק – 3 צעדים) .באיזון בין ימין ושמאל היה חובה בריקודים החגיגיים בזמן החתונות, המשתתפים היו רק זוגות הנשואים והכמות של הרקדים היה צריך להיות במספר זוגי

גריגור חאנג'יאן איור לשירו של גבורג אמין "ריקוד של ססונים" 1975 הגלרייה הלאומית, ארמניה

במספר ריקודים מסורתיים יש משמעות לספרה 7. לפי כך לחתונות הכמות של הרקדנים צריכה להיות 7 זוגות ולכל אחד נר (7 נרות בסה”כ).ריקודים אלה מתארים מעשים קסומים שמבטיחים את פוריות המשפחה.ישנם גם ריקודים מסורתיים המתבצעים ביום ראשון של הצום. למעשה, זה הריקוד הראשון מתוך שבע שימשך במשך שבעה שבועות

מין וגיל של הרקדנים
בריקודים ארמנים יכולים להשתתף הרווקים, נשואים, צעירים ומבוגרים.בריקודי נשים, גיל הנשים הוא ממוצע.לפעמים בריקודים מסורתיים בעיקר בחתונות הייתה חובת ההשתתפות של אנשים מבוגרים עם מעמד חברתי גבוהה. זה קבע את הכיוון הקסום של הריקוד.בריקודים המעורבים יכלו לרקוד גם אנשים ממעמד הביינים ולכן ילדים יכלו להצטרף בלי להסס.בכמה מהריקודים המסורתיים במיוחד ריקודי משחק הפכו בסופו של דבר כחלק מתוכנית הצגה של הילדים.לעיתים הם תיארו כתהליכי עבודה ולעיתים קיבלו גוון קומי. ריקוד כזה היה בשם “בואו נמחץ בצל ושום”.בתרבות הכוריאוגרפית העממית מאז התפתחו תפניות ציניות מוזרות שקיבלו כל מיני שמות.אתנוכוריאולוג הידועה תיאורטיקנית של מחול עממי סרבוהי ליסיציאן הציעה את הסיווג הבא: ריקוד ישר – המורכב מצעדים ימינה ושמאלה, עם קצב תנועות רגליים וידיים מתונות

ריקוד סלואו – איטי
שני צעדים ללכת, אחד לחזרה לכיוון הנגדי.יתר על כך בכיוון הבסיסי לריקוד זה הצעדים נעשים קצת רחבים יותר מאשר בכיוון ההפוך.נתון הזה נמצא בריקודי מעגל איטיים עם כיפוף קל בברכיים.בריקודים הנקראים “שורור” (נדנוד), ו – “ורוורי” (קפיצה למעלה), רוקדים בקפיצות ובעיטות.הריקודים נבדלים בצעדים ימינה ושמאלה. זה כוריאולוגיה, אתנוכוריאולוגיה, ענף של פולקלור המלמד ריקודי עם.הריקודים עם מכות רגליים, עקבים, או קצה הרגלים הם בולטים יותר. השילוב הזה עם צעדים וקפיצות, עם בעיטות ברגל שמאל לא תלויים בכיוון הכללי של הריקוד.הרקדנים מכים בעיקר ברגל לכיוון שמבוצע הצעד או הקפיצה. מאופיין בפניות של הגוף לכיוון הרגל שהרקדן פוגע ברצפה וגם משנה את הכיוון ב90 מעלות.רק הגברים משתתפים בריקודים כאשר יש מחיאות כפיים ותנועות כפופות. מחיאות הכפיים מראות שמחה, אבל בריקודים יותר קדומים הם יכלו לתאר עצב או קסם או לחקות את קולות הנשק

נדנוד -שורור
מתנדנד מעבר לכף הרגל או העברת הדגש מרגל אחת לשנייה.
כאשר מחזיקים עם זרת מכופפים את המרפקים וגם הזרועות מתנודדות. תנועה זו קשורה לתופעות טבע, הליכת הציפורים ובעלי החיים.
בימים הקודמים ריקודים מסוג זה היו מוקדשים לדמויות שבטיים.

קוצ׳ארי
קיקוד זה מבוסס על תנועות שני צעדים – ללכת ולחזור והוא קשור לעבודות גידול בקר.הריקוד קוצ׳ארי הוא חיקוי של עזים וכבשים.אנשים היו רוקדים עם תחפושות ומסיכות, יתכן שבימי הקדם ריקוד מסוג זה היו מתארים כקרבות של בעלי חיים הזכריים.ריקוד קוצ׳ארי הוא שריד של פעולות בזמנים דיאוניסוס הארמני – חגיגות לכבוד אל ספנדרמט

ורוורי
כאן תנועות הריקוד זהות לזו כאשר הן איטיות, אך כאשר הן מבוצעות קצת יותר מהר הצעדים הופכים לקפיצות ובעיטות.במקורן ריקודים אלה קשורים לפולחן העץ – כסמל הדורות הבאות.היו מאמינים שקפיצות מקדמות את הצמיחה של צמחים, בעלי חיים וחיים של אנשים

יאט או אראג׳ -אחורה וקדימה
צעדים פשוטים קדימה ואחורה בריקוד הזה מתחלפים עם צעדים ימינה ושמאלה. אנשים ראו בזה השתקפות של עליות ומורדות החיים, החלפת טוב ורע.צעדים אחורה – היו רואים בזה כסטייה מהמהלך ״הנכון״ של מחזור החיים ופגיעה בנורמליות של החיים

אודזאדזב – צורה של נחש
דמות מחול עם תנועות רגליים של זוחלים הקשורה לפולחן של זוחלים למיניהן כגון הנחש.ריקודים עם תנועות זוחלות , מטרתן לבקש מנחשים חיים טובים יותר

בימים ההם רקדו לרוב עם שירה , אז השילוב של טקסט השיר והמנגינה היו מתחלקים.הליווי האינסטרומנטלי החליף טקסטים קוליים.בעיקר השירים היו נקראים בשם של אחד משורות הפזמון.עם הזמן השירים נשכחו, הטקסטים התקצרו והריקודים נשמרו.שמות של דמויות הריקוד והצעדים הבודדים היו יותר יציבים, מזה התחילו לתת שמות לריקודים. נכון לעכשיו לטקסי חתונה נכנסו כמעט כל הריקודים שרקדו בכל מיני מצבים שונים, אי לכך הם מופיעים בז׳אנר העיקרי.הריקודים המסורתיים של החתונות יוצאים מהתקופה האלילית והיו נושאים משמעויות קסומות. הם השתדלו להבטיח רווחה חומרית להרבה דורות ואושר לחיי הנשואים.הריקודים ליוו את כל תהליך החתונות מרגע השידוכים ועד כניסת למיטת החתונה.אחרי שלב הזעקה (קאנצ׳) בתחילת החתונה עם השחר, החלו הריקודים.בהתחלה בוצעו ריקודים איטיים מסורתיים קולקטיביים אשר קשורים לזכר האבות

ריקודים של טקסי חתונות מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות
 ריקודים שדרכם ניסו לעורר את מעמד האבות הקדומים
ריקודים – הגנה, מטרתן לשמור בני הזוג הצעיר מפני רוחות רעות ולהבטיח את שגשוג חייהם
 ריקודים קשורים לטקס חניכה אשר שרדו ״חטיפת הכלה״

לקבוצה הראשונה שייך הריקוד הקולקטיבי ״אם המלך, תצאי״ וריקוד בשם ״ריקוד בעלת הבית״. שירים אלה ליוו את כניסת הכלה לבית החתן וקיבלו שם ״ריקוד כניסת הכלה״. בריקוד הזה השתתפו הבנים והבנות. לפני הכניסה לבית החתן הצעירים רקדו בחצי מעגל. התחילו לשיר את השיר ״אימא של מלך תצאי, הביאו לך מנקה״ ואז פורטו כל התפקידים של הכלה והקשר שיכול להתפתח בינה לבין חמותה. ״אימא של המלך תצאי, הוקצה לך מכה על ראשך, תראי את מי הביאו״.התוכן של ריקוד לא היה מסורתי במיוחד אבל היה מסמל העברה של זוג הטרי לסטטוס הנשואים.החמות הייתה יוצאת בריקודים לחבריי החתן. היא הייתה מוציאה עימה 3-7 לאבשים (לחם ארמני מסורתי) והייתה מניחה על כתפיי הכלה והייתה זורקת ממתקים על הזוג הצעיר ומנשקת אותם.הריקוד המסורתי של החמות היה מבוצע רק בחתונה, בפתח של הבית, ברגע שהזוג הנשוי היה נכנס אל הבית.לפעמים הריקוד ״בעלת הבית״ היו מבצעות שתי נשים – אימא של הכלה ואימא של החתן.הייתה אמונה שכוחו הקסום של הריקוד היה קשור לא רק למין וגיל של מבצעת הריקוד, אלא לתפקיד שלה בבית החתן.בעלת הבית – האימא של החתן היא מייצגת את המסורת המתמשכת של הדורות הקודמים בעת כניסת הכלה.במחוזות רבים בפתח הבית היו רוקדים ריקוד שובב הנקרא ״מאבק״ שזה ריקוד של חמות וחם שתמיד ״במאבק״ הזה הצד המנצח הוא החמות.לאותה קבוצה של ריקודים, בני הקהילה היו רוקדים ריקוד של גברים הנקרא ״ריקוד המשדך״, בערב, לאחר החתונה הריקוד הזה מתבצע בבית החתן על ידי אחד הנציגים הנשואים מצד הכלה.לקבוצה השנייה שייכים ריקודים מכל מיני ז׳אנרים. בארמניה התהלוכות החגיגיות, מפגשים ופרידות של רקדנים היו מתחילים עם ריקודים. אם הדרך הייתה מחוץ לגבולות הכפר אז רקדו עד שהתלוכה תתקרב לגבולות הכפר ושוב היו ממשיכים עד הפרוורים של כפר אחר.ריקודים אלו נקראו ״דרכים״ והם היו ריקודי סולו, דואט וקולקטיבי בשם ״עם הזנב״. בריקודים האלה תמיד היה ״ראש הריקוד״ (פאראגלוך) ו״זנב״ (פוץ׳) שהוא האחרון בריקוד. המנהיג לעיתים היה משנה את כיוון הריקוד והיה מוביל את הריקוד לדרך מפותלת והיה מסתובב עם פנים או הגב למשתתפים. אחד מהריקודים היה נקרא ״חוטים חוטים״ (טאל טאל) שהיה מתאר את הקשר בין רקדנים וחוטים. מנהיג הריקודים ואחרון בשרשרת הריקוד היו מחזיקים ביד מטפחת גדולה וצבעונית. כאשר התהלוכה הייתה בערב אז במקום מטפחות היו רוקדים עם לפידים. אשר לא רק היו מאירים את הדרך אלא גם ״טיהרו״ עם הלהב מכל ״הרוחות הרעים״. אצל ארמנים עד כה נוהגים לחזור בדרך אחרת לאחר חתונה או לוויה. תנועות הזיג זג מגנים מרדיפות ״מרוחות הרעים״.כיום מבצעים ״ריקודי דרך״ רק בחתונות

בכל האיזורים בארמניה הריקודים של החתן והכלה מבטיחים את הפוריות של הזוג הנשוי.הריקודים האלה נקראו בשמות כגון: ״ריקוד עם נרות״, ״חתן וכלה״, ״נוצץ״. השמות של ריקודים אלה אינם קשורים לסוג הריקוד, אלא לתוכנם ולעיצובם. כל הריקודים מסוג זה מאופיינים בקצב איטי וחגיגיות. ״ריקוד עם הנרות״ היה ריקוד מסורתי ובכל האיזורים הוא נשמר לזכר הדור המבוגר, וזה עד ימינו. בערב לאחר החתונה כולם היו רוקדים, גם אלה שלא היו מוזמנים לחתונה. בחצות הסנדק (קאבור) היה לוקח את החתן והכלה יד ביד והיה מוביל אותם למעגל הרקדנים. מרגע זה היה מתחיל ״ריקוד עם נרות״, רעייתו של הסנדק הייתה מחלקת נרות דולקים לכל הזוגות הנשואים אשר השתתפו בריקוד זה. ככלל הרקדנים היו רוקדים במעגל ומטרתם הייתה להגן על עצמם מפני רוחות רעות. הם היו עומדים זה לצד זה, כתף אל כתף, עם הפנים למרכז המעגל ומחזיקים יד ביד. לא משנה איזה ריקוד היה, כל הרקדנים היו רוקדים לכיוון ימינה. החתן והכלה היו רוקדים סביב המעגל שלושה פעמים, עד שהנרות נכבו. הנרות של החתן והכלה, אשר לא נכבו עד הסוף היו שומרים אותם במשפחה והיו מדליקים בזמן הטבילה ואירועים אחרים. באיזורים מסוימים בזמן הריקוד החתן היה מוציא מהכיס הימני גרעיני חיטה והיה משליך על כל הרקדנים, שעל פי האמונה זה היה ״מבטיח״ סוף טוב. איזורים אחרים ״בריקודים עם נרות״ היו צריכים להשתתף שבעה זוגות שהמספר שבע היה קשור לקסם חיובי. בטקס החתונה היה נהוג לקשט את עץ החתן – המסמל חיי נצח ופוריות. הבנים והבנות היו מדביקים על העץ הזה ממתקים, אגוזים, פרחים מלאכותיים, תפוחי עץ ורימונים. בטקס הזה היו שרים את השיר ״ריקוד קישוט העץ״, בשיר הזה שרו הצעירים והצעירות וסביבה רקדו כל המשתתפים בחתונה

מילים של השיר
בן – הבאתי עץ של יופי
תשמרו, תראו, תקחו,
הבאתי עץ היופי
נשאו ותקשטו

בת – חודש בהיר יאיר הרים עם פרחים אל מלכינו, אל המלכינו

בתום הריקוד עץ החתן נדחק הצידה שאף אחד לא יפגע בו ולידו היו מעמידים את הרווקים.בקבוצה אחרת הכוללת גם ריקודי לוויה היו מבצעים בבית עלמין בבוקר לאחר החתונה.החתן עם החברה ועם הנגנים היו ״מבקשים ברכות״. בסוף המאה ה-19 כמעט ולא הופיעו הריקודים האלה. ריקודים אלה צייר אמן ו.חוג׳אבקיאן

ריקודי המלחמה״ שפעם היו מקושרים לטקס החניכה, הפכו להיות כחלק מהחתונה.
הגברים הצעירים נאלצו להפגין את כוחם, זריזותם והיכולת לשלוט בנשק.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת מאה ה-20 היו רוקדים ריקודי מלחמה בזמן התהלוכה, אשר היו הולכים להביא את הכלה לבית החתן.
בין ״הריקודי מלחמה״ הנפוצים ביותר היו ״ירחושטה״, ״חבר לנשק״, ״ריקוד עם חרבות״, ״ריקוד עם פגיונות״.
בנוסף לריקוד שהיו להם משמעות קסומה בזמן החתונה, בעיקר לאחר הברכות, נארכו ריקודים אפיים, פנטומימיים, ליריים, קומיים ועוד.
בחתונות היו מתבצעים גם ריקודים המחקים את הציפורים, דגים, תרנגולות, וכך הריקודים היו נקראים – ״אווזי״, ״עגורים״, ״תרנגולות״ ושורור. ריקודים אלה היו סולואים וקולקטיביים שהיו מזכירים את הציפורים.
הכי נפוץ היה ריקוד ״השורור״ שהיה ריקוד סולו וגם קולקטיבי. סוג הריקוד הזה שרד עד ימינו, אך איבד את משמעותו הטקסית.
בריקוד סולו הרקדן תיאר את הציפור, בקולקטיבי הוא תיאר את הכבשים.
בריקודים מסוימים, למשל ״עגורים״ הרקדנים הורידו את חלק מבגדיהם שהיה קשור לאמונה המבטיחה את הגידול בכמות של בעלי החיים. לפי כך, החתונה שנוצרה כפעולה כמסורתית מורכבת נכללה בתוכה את כל קרן העם, למעט ריקודים הקשורים לחגים של מחזור לוח השנה.

מקורות.. ארמנים/אחראי תוכן: ל.מ. ורדניאן, ג.ג. סרקיסיאן, א.י. טר – סרקיסיאן.אוניברסיטת אתנולוגיה ואנטרופולוגיה ע״ש נ.נ. מקלוחו – מקליי (אקדמיית מדעים רוסיה).אוניברסיטת ארכיאולוגיה ואתנוגרפיה אקדמיה המדע הלאומי רוסיה.מוסקבה.. מדע, 2012 – עמים ותרבויות