החל מן המאה העשירית חלה התעוררות חדשה בספרות הארמנית, הקשורה לשינויים פוליטיים, כלכליים וחברתיים בארמניה, ובראש ובראשונה – לחידוש הממלכה הארמנית. מלכי שושלת בגרטוני תמכו בטיפוח התרבות הכתובה. לצד הפרוזה ההיסטורית מופיעים סגנונות שירה חדשים. חוקרים ואנשי תרבות מכנים את התקופה שבין המאות העשירית לארבע עשרה בשם „הרנסנס הארמני“. לאחר השחרור מעול הערבים במאה העשירית קמו בזה אחר זה ממלכות ארמניות עצמאיות – שושלת בַּגְרטוני (שבירתה הייתה אנִי), אַרְצְרוּנִי (בוואספורקן) ורוּבֵנִיד (בקיליקיה). מאוחר יותר נוסדה גם ממלכת סיוניק. התפתחות הערים והתנועות האנטי-פאודליות יצרו תנאים נוחים להתפתחות אמנויות חדשות שחרגו ממסגרות הקאנונים הכנסייתיים. יצירותיו של המשורר, התיאולוג והמלחין הארמני הדגול הראשון בימי הביניים, גריגור נארקאצי (המאה העשירית), נמנות עם היצירות היקרות ביותר של הספרות הלאומית הארמנית. דורות של משוררים אחריו חזרו לעסוק בגילויים הפילוסופיים והמיסטיים ובחידושים האמנותיים שבפואמה שלו „ספר הקינות“, שהייתה יחידה במינה לזמנה. לאחר תקופת הדממה במאות ה-11–12, שנגרמה בשל הפלישות הסלג׳וקיות, הופיעה פליאדה של מדענים ואנשי תרבות משכילים ורב-כישרון. גריגור מַגִיסְטְרוֹס (990–1059) היה מדען, סופר, מחנך, מצביא ומנהיג פוליטי. הוא תרגם והפיץ את הספרות הקלאסית העתיקה. שירו „אלף שורות למנוצ׳ה“ הוא עיבוד פיוטי של כתבי הקודש. באותה תקופה מתפתחים בזירה הספרותית ז׳אנרים חדשים. מַגיסטרוס היה הראשון שהכניס את סוגת המכתבים – תופעה חדשה בספרות הארמנית. במכתביו, הכתובים בסגנון פיוטי-ציבורי, השתמש רבות במיתוסים ומשלים. אַרִיסְטַקֵס לַסְטִיבֵרְצִי, היסטוריון בן המאה ה-11, המשיך את מסורת ההיסטוריונים מן המאה החמישית. הוא הותיר עדויות רבות על תולדות ארמניה, ביזנטיון והפלישות הסלג׳וקיות בחיבורו „סיפור הדברים“. הובנֶס אימַסְטַאסֵר (1045/50–1129), הידוע גם כאובן הדיאקון, היה משורר ופילוסוף שנהנה מתהילה של „מדען גאון“. הוא פיתח שיטה חדשה להבנת הטבע והתבונה האנושית, ודן בשאלות פילוסופיות של אסתטיקה וספרות. יצירתו הידועה ביותר היא הפואמה „דבר החוכמה“. המשורר, התיאולוג, הרטוריקן, המלחין והקתוליקוס של קיליקיה נרסס שנורלי (1101–1173) העלה את רמת השירה הדתית, העשיר אותה בתמונות חדשות והשאיר אחריו מספר פואמות גדולות – „דבר האמונה“, „ישוע הבן“ . הפואמה הלירית-אפית שלו „קינת אדסה“  נחשבת ליצירה אמנותית יוצאת דופן. שנורלי היה הראשון שפיתח את סוגת ה„קינה ההיסטורית“. הוא מילא תפקיד חשוב בהתפתחות המשקל והשיר הארמני: לפניו התקיים רק סגנון מונוריתמי, אך הוא הנהיג חרוזים מגוונים והשתמש לראשונה באמצעי האנשת הדמויות, שנעשה מאוחר יותר מרכיב מרכזי בשירה הארמנית העממית. הספרות הדתית והחילונית קיבלו צביון ייחודי; הספרות החילונית התקרבה יותר אל העם. נוצרו ז׳אנרים חדשים – משלים, אודות, סיפורים, דיאלוגים וביוגרפיות. הפַּבּוּלִיסְט (מחבר משלים) הבולט ומייסד המשל הארמני המחבר היה מחיתאר גוש (1130–1213). ביצירותיו התפתח המשל לכיוון עצמאי בספרות האמנותית. גוש הוא גם מחברו של „קודקס החוקים“, המעיד על רמה גבוהה של תודעה משפטית ומוסרית. קודקס זה שימש בארמניה עד המאה ה-19. מחבר משלים ארמני נוסף היה וַרְדַן אייגֶקצי, מחברם של משלים רבים, אשר כינס את יצירותיו בספר „ספר השועל“ , שבו נכללו בהמשך גם משלים עממיים ומתורגמים נוספים. משלים, פרבולות וסיפורי המוסר של אייגקצי ספגו את ההומור והסאטירה העממיים ושיקפו את הניגודים החברתיים של זמנם. בדרך כלל הסתיימו המשלים בדברי מוסר ארוכים בעלי אופי דתי